Journey through the caves of my mind

לפעמים סיגר הוא סתם סיגר

2009-08-19T17:34:00.001+03:00

"good morrrning my fellow aviators, ca va?"

סבסטיאן נכנס כהוריקן, משקפיי טייס ממלחמת העולם הראשונה על צווארו. הוא מוריד את התיק, נשען עליי תוך כדי שהוא מתיישב בכיסא לידי. אני מרגיש שהוא מטביע אותי בתוך הכסא.

"סב,..." אני מצליח להוציא בשארית האוויר בריאותיי, סבסטיאן עובר לקבצ'וץ' כתף חברית, פותח זוג עיניים גדולות. "כן....?" "איך אתה מצליח להיות כל כך אתה, כל כך מוקדם בבוקר?" אני סוקר עבורו את עמיתיי המתעוררים מעבר לשולחן. טוני ואנדריאה מרימים אוזן, קשובים לקבלת סוד החיים הנצחיים.

"מוא?, ז'נספה...לא יודע, קפה חזק, מיץ תפוזים טרי, וזיון טוב...אני משאר" אנחנו מלווים את הצחוק הרם שלו בחיוך. "השילוש הקדוש..." הוא אומר ולוקח לי שלוק מהקפה. "גרסון!" הוא מרים את ידו, ועושה סימן אשר יביא לו ארוחת בוקר מלאה תוך דקות. סביר להניח שיקבל אותה לפנינו, אל אף שהזמנו לפני דקות ארוכות.

"קרלוס, איך היה לך הכניסה לסיבוב עם כנף קדימה?"

"קומסי קומסה"

"אז תתרגל שוב מעל האגם... לא ראיתי אותך אתמול..."

"עשיתי קרוס לתוליקט, היה מדהים..." אני מנסה להחליף נושא, אבל סבסטיאן קוטע אותי ומרצין.

"אז איך תרגלת?..." השאלה נשארת תלויה באוויר. טוני ואנדריאה מתמגנטים אל השקט המתוח.

"לא בדיוק תרגלתי..."

סבסטיאן קודח אותי. "...אז מה בדיוק עשית?...ואיפה בדיוק עשית את זה?...ולמה בדיוק עשית את זה?... זה לא תמרון שעושים פעם ראשונה על רטוב!"

"אתה צודק, אני יודע, רק קיבלתי תחושה, ולא הסתכנתי..."

סבסטיאן קולט מהטון שלא כדאי להמשיך לחפור, שאת השיעור קיבלתי באוויר, ומחליט לסגור עניין, לא לפני שהוא ממסמר את הלקח עד תום. " קרלוס, אין קיצורי דרך. כל "קיצור" כזה, לא רק שיכול "לקצר" את הקריירה שלך באוויר לתמיד, אלא שהוא משאיר עקבות טראומתיים. אחרי זה אתה מפחד ולא יודע למה. זה בגלל דברים כאלה. היה יפה שטסת לתוליקט, אלמלא התכנית הייתה לתרגל מעל האגם....ואם הרוח שהייתה אתמול, אני משער שלא הצלחת לחזור..."

טוני לוקח, מוריד את הלחץ מעליי. "אחה"צ הרוח קבלה רכיב מזרחי והתחזקה. התרמיקה ממש נשברה מעל העץ, ובשביל לעלות לשלב הבא, היה צריך ממש להתקרב לרכס. היה מפחיד!"

"ומה אתה מספר?" סבסטיאן מפנה את השאלה לאנדריאה, שיושב כל העת בשקט בצד.

"טסתי שעה וחצי, טסתי לטוריפאני וחזרה, וכאשר התחזקה, ירדתי. אני יודע את המגבלות שלי." הוא ממשיך בנונשלאנטיות. "קרלוס העביר לנו את הנושא של הליבה במעלה הרוח...ויש לי כמה שאלות."

"ווי?"

"מאוד קשה, לפחות בהתחלה, לא להיזרק במעלה הרוח, יש לך עצה לתת..."

" אהה, כן... אתמול בכלל לא הגענו לפשוט, גם אני מדלג שלבים אהה?" מוריד לי צ'פחה וזורק לי קריצה, " ובכן, במצב ללא רוח, אפשר להניח שהתרמיקה היא סימטרית, שהחלמון באמצע הביצה, ווי?"

כולנו מחזירים "ווי" כמו חיילים.

" אז תספור כמה זמן אתה עולה, ותסתובב בשנייה אחת פחות"

טוני מסתכל עליי, בוהה בזמן שהוא חושב. המהנדס שבו תמיד בודק את כל האפשרויות. "שנייה אחת פחות, זה בשביל זמן הסיבוב, אני הייתי מוסיף עוד שנייה, בשביל מרווח בטחון...שהרי, עדיף לא להיזרק..." סבסטיאן מסתכל עליו, ממתין שהאסימון ייפול עד הסוף. "...ואם אני לא נכנס בדיוק באמצע?...אז אני לא במקסימום," טוני עונה לעצמו, "... אבל הכלל עדיין מחזיק... יפה!!!" טוני נשען לאחור, מבסוט מפשטות העניין.

"סקוזי, יו נו..." אנדריאה נותן שתי מכות עם כף היד בקצה הראש.

טוני לוקח על עצמו את הרומאי. "תהיה קשוב לקצב העלייה שלך בתוך התרמיקה. נניח שקצב העלייה שלך עולה במהלך חמש שניות, ואז מתחיל לרדת, תסתובב שלוש שניות אחרי שהתחיל לרדת, ותישאר בפנים."

"יפה!..." אומר אנדריאה במבט אלכסוני.

"זה מה שאני אמרתי." מהנהן טוני ברוב חשיבות.

"אז אני בעצם מקשיב לצפצופי הוואריו וכשמתחיל לרדת, לוקח שתי שניות פחות..."

שתיקה לא נוחה יורדת על השולחן.

"מון דיא" מסנן סבסטיאן בין שיניו. אני מוצא עניין בעציץ הפרחים התלוי מהמרפסת. טוני שורך את נעליו השרוכות.

"מה קה?!" אנדריאה מחפש לשווא קשר עין עם כל אחד מאיתנו. "זה לא כאילו שסיפרתי לכם שזיינתי כבשה!"

"זיינת?!" טוני מתעורר לחיים.

"לא...אבל סבא של סבא שלי היה רועה צאן בסיציליה..."

טוני וסבסטיאן מתפוצצים מצחוק, וטוני מחליק לו חמש.

כף ידו של סבסטיאן מצביעה על אנדריאה, הוא מסתכל עליי, ומעביר לי את הבמה. " קרלוס, סיל וו פלה..."

אני חוכך בדעתי באיזה רמה להשפיל אותו, אבל בסוף מחליט להיות נחמד.

"למה משמש הוואריו?" אני שואל את אנדריאה.

"להגיד לי אם אני עולה או יורד!" הוא עולה ויורד עם היד, באינטונאציה של מה השאלה.

"נכון, שתיים שלוש שניות אחרי..."אני מחכה שנייה, שייזכר. "הוואריו מאשש את התחושה שלך, שתיים שלוש שניות אחרי..."

"או קה, או קה, בנה, בירה בערב עליי."

טוני לא מסופק מההסבר הפילוסופי. "בדוגמא שנתתי לך, עם חמש שניות קצב עליה מתגבר, ושתי שניות מרווח, אם אתה הולך לפי הוואריו, אתה מתחיל את הסיבוב בחוץ, תעשה חשבון ותראה."

סבסטיאן מחזיר אותנו אליו. "אתם צריכים לשלב את כל הכלים, כולל נקודות ציון בקרקע." הוא פונה לטוני, "קח נקודות ציון בנקודת הסיבוב שלך במעלה הרוח ובמורד הרוח. שים לב להיסחפות שלך. בתור כלל אצבע, ברוחות עד 20 קמ"ש תצפה להטיה של התרמיקה עד 20 מעלות, עד 30 קמ"ש הטיה עד 30 מעלות, וכן הלאה, אבל יש מליון גורמים, ובהרים, בכלל!...אז אין כמו נקודת ציון קרקעית אמיתית. במעלה הרוח, אתה מסתובב לפני נקודת הסיבוב האחרונה, במורד הרוח, קצת אחרי."

"ממה מיה!" מפטיר אנדריאה, "אתם עושים מזה מדע טילים! אתם זוכרים שאנחנו רוצים לטוס בשביל הכיף?"

"אקוטה מז אמי, כשאני טס, אני עושה את כל הדברים האלה ברמה לא מודעת, בתחושה שלי, אני טס אינטואיטיבית ואם אני לא בתחרות, לרוב אני טס בלי וואריו. תחלקו את הטיסה, חלק לתרגול, וחלק טיסה חופשית"

"אני תמיד טס את סוף הטיסה שלי בלי וואריו" אומר טוני. "אני, שם אותו על שקט" תורם את חלקי לחבורה.

ארוחת הבוקר מגיעה, להפתעתנו, לארבעתנו ביחד. שקט שמימי יורד על האדמה.

סבסטיאן חותך ביס מהביצה ואומר "לפעמים ביצה היא סתם ביצה", מחזיק את הסכין בצורת סיגר דמיוני.

"אז מה היום?" אני מעלה שאלה לאוויר.

סבסטיאן מסתכל עליי.

סבסטאין ממשיך להסתכל עליי.

"היום מתרגלים סיבוב כשהחופה קדימה, מעל האגם!" אני אומר בחיוך מפוחד.

"יפה, ניפגש אחרי זה במאיה דווי." אומר סבסטיאן וחוזר לצלחת שלו.

ארוחת בוקר חלק ב

2009-07-30T11:26:00.002+03:00

הייתי כמעט מוכן, כאשר הטאנדמים הגיעו לעמדה. טוני מזרז אותי, שנצא לפניהם. למדתי כבר שהמראות מזורזות מעקבות. אמרתי לו שייצא, אני רוצה לצאת בשקט. טוני יצא. שתיתי עוד כוס קפה, והסתכלתי עוד קצת על העננים והנשרים. לבסוף, העמדה התרוקנה מהמולת הטאנדמים והנוסעים הנרגשים. פרשתי, ואכן הייתי נינוח בעניין ההמראה. לעומת זאת, הדיונים בראש הפכו להיות רעש, שלעומתו הילדים בארמלה היו מלאכים מנגנים בנבל. מיפוי תרמיקה לעומת התברגות בליבה, נפנוף כנף שמבשר על כניסה לליבה לעומת יציאה מהקצה, סינק שאני רוצה לברוח ממנו לעומת סינק שאני רוצה לתת לכנף להיסחף לתוכו, ורמת הרגישות בה אני צריך להיות על מנת בכלל להרגיש את כל אלה באוויר. "סלט ניסואז" חוזר אליי קולו של סבסטיאן.

אני מניף, חזה החוצה, וברגע הניתוק אני שומע את הקול המתוק ביותר, השלו ביותר, הרגוע ביותר והאוהב ביותר שאי פעם שמעתי אומר לי, "שחרר, והם יבואי אחד אחד".

הטאנדמים בקארוסלה מסמנים את התרמיקה מול האף שלי. אני עדיין לא מרגיש אותה.

אני יורד ב1.2 מטר לשנייה. מתגבר ל1.5, ל2, אני בתוך הסינק של התרמיקה, מלפף ברקסים, ידיים נוגעות בוויליינס, ללא שום משיכה, כל שנייה עכשיו ואני בפנים. הכנף פוגעת, נכנסת, אני מרסן טיפה, משחרר, וקצב העלייה עולה, 2, 2וחצי, שלוש מטר לשניה, ואני עדיין עולה. אני מרגיש את צינור הדבש, ומושך טיפה ברקסים, כפי שהייתי עושה על מנת לנצל עילוי בטיסת רכס. אני משחרר קצת ברקס ימין, לוקח טיפה שמאלה, מחפש את גבול הזרם. כעבור שניות אני מגיע אליו, מקבל קיפול טיפ כנף שמאל ומאזן ימינה. אני ממשיך את ההטיה לסיבוב, מקבע זווית עם גוף למרכז הריתמה, ממשיך במורד הרוח וקצת אחרי הסמן הקרקעי האחרון, עולה חזרה. בהגעה למעלה הרוח, מאזן, מביא את הכנף לטיסה ישרה ומושך טיפה ברקסים. הפעם, לקראת קצה התרמיקה, אני מרגיש את הירידה בקצב העלייה ונכנס לסיבוב ימינה, רק עם הטיית גוף. אני מרגיש את הפעולות שלי בהילוך איטי. מזהה את נקודת הפניה בקרקע, לחזרה ממורד הרוח, מגביר הטיה, גוף למרכז, מיישר במעלה הרוח, טיפה ברקסים בשביל להישאר בתוך העילוי... אני מרגיש שאני מתבונן על עצמי מטיס את הכנף, ירידת לחץ בכנף שמאל, הטיית גוף ימינה, תוספת ברקס ימין, ואני במורד הרוח, לקראת עלייה נוספת. ב2,000 אני יוצא, במעלה הרוח, לעבר האגם, לספוג את הרגע.

אין לחץ, אין מלחמה, אין קושי, אין מחשבה, אין שיקולים, אין התלבטויות, אין החלטות.

יש זרימה, יש התמזגות, יש אחדות, יש שלמות, יש ניקיון, יש זחות, יש איזון.

נגעתי בנקודה חדשה.

נגעתי במקום בתוכי, בו אף פעם לא הייתי.

הגעתי למקום, חוויתי תחושה, שלא ידעתי שאפשרית.

מעבר לשמחה או לעצב, להיות שם, כולי.

אז ככה זה מרגיש...

***

אני חוזר לתרמיקת הבית, ותוך דקות, אני גבוה מעל האנטנה. הרוח חזקה יותר, והתרמיקה משתטחת. הצד הצפוני של רכס סרנגקוט תלול מאוד, ולפתע 300 מטר מעל הרכס הופכים ל2,100 מעל העמק. התרמיקה פה עצבנית יותר, ואני מאבד את התדר איתה. בטיסה במורד הרוח, אני מאבד אותה. הכנף רצה קדימה ואני מושך ברקסים לעצור אותה, כועס על עצמי חצי שנייה מאוחר מדי. חצי שנייה נוספת לוקח לי לשחרר את הכעס. מיותר. אני בסינק חזק, לוקח סיבוב ימינה, חזרה אבל אני ממשיך לאבד גובה. אני טס חזרה לעבר הרכס, ממשיך לאבד גובה, הרכס מאה מטר מתחתיי, הופך לקיר גרניט מוצל ללא תחתית. אני מקבל חתחותים לא נעימים. אני לא מצליח להתחבר חזרה לתרמיקה. אני מוותר, דוחף קצת ספיד סיסטם, וטס לעבר האנטנה. מעברה, הרכס יורד בתלילות כ150 מטר, ואני חוצה את קו הרכס חזרה עם גובה מספק, אבל אני שוב במורד הרוח של תרמיקת הבית, מאבד גובה במהירות. אני לוקח שמאלה, טס מעל עמדת בלו סקיי, ופונה ימינה אל עבר העץ וסלע הגרניט. אין טאנדמים באוויר. הרוח, שהייתה דרום דרום מזרחית מוקדם יותר, הפכה מזרחית, והתרמיקה נסחפת יותר מקביל לרכס, סלחנית פחות ללא עילוי דינאמי. אני מתברג חזרה בגובה העץ, פונה שמאלה, ותוך שנייה מרגיש ירידת לחץ בכנף ימין. אני מהדק את הסיבוב, ומרגיש עילוי חזק מאוד, שלוקח אותי בבטחה מעל הטראסה שלפני שנייה הייתה מול האף שלי. אני מהדק יותר את הסיבוב ושומר סיבוב הדוק. עם קצת גובה, אני פותח את הסיבוב, ונסחף במורד הרכס. שלושה מצנחים גבוה מעליי אומרים לי שאני בכיוון הנכון. אני במעלה הרוח, ובפתאומיות אני נזרק. הכנף רצה קדימה, ואני זורק את הגוף ימינה, נכנס לסיבוב חריף, במהירות גדולה, מוגברת על ידי הסינק. אני לא מספיק לחייך על הבנה, הפנמה וביצוע והרכס מולי. אם אני לא מתברג חזרה בסיבוב, אני במורד התרמיקה שוב, בלי מרווח בטחון מהרכס. אני מוותר, מיישר את הכנף וחוזר לכיוון העמדה, מסתובב לכיוון העץ, להתחיל שוב. בזמנים האלה אני מתגעגע לארץ, לאותם דקות של טיסת רכס דינאמית, ולמנוחה לפני חזרה לתרמיקות. כאן, אין לי את העילוי הדינאמי שיחזיק אותי. ירידה מתחת לטריגר, בשלב הטיסה שלי, משמעותה נחיתה.

קליק. חתיכה בפאזל מתחברת. תרמיקות חלשות נסחפות עם הרוח לרכס היא התמונה הגדולה של הליבה במעלה הרוח של התרמיקה."אתה חייב להיפטר מקונספציית הרכס" אומר לי סבסטיאן. התרמיקות שמגיעות לרכס הן החלשות יותר. אתה חייב לצאת מהרכס על מנת למצוא את התרמיקות החזקות. אני לא יכול ללמד אותך אם אתה ממשיך להיצמד ל"אמא אדמה". אני לא יכול ללמד אותך, אם אתה לא עושה את הצעד אל הלא נודע, אם אתה ממשיך להיאחז לתחושת הביטחון של הרכס. אתה מבין שזו תחושה שקרית? אתה הולך ומאבד גובה, לאט לאט, גובה שיכולת לנצל אותו בחיפוש בחוץ. אני יכול ללמד אותך, רק אם אתה מוכן להתחיל ללמוד מחדש, לנקות את הרעלים שהצטברו אצלך לאורך שנים. יפה עשית עם ההנפה ההפוכה. תזכור את התחושה אחרי שניקית, איך מרגישה המראה שלך היום, ותבין לאן אתה מגיע כאשר אתה ממשיך לדחוף את עצמך. אל תיאחז, שחרר.

שעה נוספת עוברת, ואני שוב ושוב מאבד את התרמיקה לאחר שאני מנכה את הרכס. מאוחר יותר אבין שהרוח התגברה והצינור נחתך. רמת העייפות שלי עולה יחד עם רמת התסכול. רמת התסכול עולה עוד יותר כאשר אני נזכר בעליה הראשונה היום. אני לא מצליח לשחזר והאגו מתחיל לרוץ סביב הזנב של עצמו בוחן האם זה היה מזל או שבאמת השתפרנו. אני מתחת לעץ, טס אל עבר סלע הגרניט, הטריגר האחרון. משמאלי הרכס יורד בתלילות דרומה, אל עבר האגם ומאיה דווי. השלמת סיבוב ימינה, או פתיחה שמאלה לנחיתה? המועקה פורצת אל רמת המודעות ואני נשען לאחור, לוקח נשימה עמוקה, ועוד אחת. הרעש נעלם. צליל האוויר דרך המיתרים חודר אליי והקול חוזר. "אתה טס, אתה בנפאל".

"אני לוקח" לוחש לי אני פנימי, ואני משחרר, מתבונן מהצד על עצמי והכנף נכנסים לסיבוב מתואם ימינה, הולך ומתהדק, עולה מעבר לעץ ולרכס, פותח במורד ומהדק שוב ותוך רגע, אני מעל האנטנה, טס מזרחה לכיוון טוריפאני.

***

טוריפאני היא העמדה ממנה ממריאים התלמידים בקורס גובה, אחרי שסיימו את לימודי השליטה הקרקעית בטישופ. עמדה רחבה, ממש בקצה הרכס ב1600 מטר גובה. אתר הנחיתה נמצא בקו טיסה ישר, פחות מקילומטר, באמצע העמק. שתי שלוחות רחבות יורדות מרוחקות זו מזו כ200 מטר במעלה הרכס ונפתחות לכדי קילומטר בעמק. עד לכביש העמק הקרקע היא סלעית, ערוץ הנחל בתקופת המונסון. מהכביש והלאה, שדות מעובדים במיני שעורות. כעת תקופת האסיף, ושורה ארוכה של נשים, סוחבות גבעות קש על גבן, המתנשאות מטר מעל ראשן, עושות דרכן אל נקודות האיסוף בסמוך לכביש. מהמקום בו אני נמצא, הן נראות כמו נמלים חרוצות. הן נראות כמו נמלים גם מהמקום בו יושבים הגברים, שותים ומשחקים קלפים או ביליארד נפאלי.

הביליארד הוא לוח דיקט, משוייף, עליו מפזרים טלק כל העת. ריבוע, צלעות של כמטר וחצי, חורים בפינות ובמרכז הדפנות, עליו מניחים כלי משחק של דמקה, שחורים ולבנים לכל שחקן בהתאמה. המטרה היא להכניס את כלי המשחק שלך ראשון, כאשר הירייה מתבצעת בגבולות קו במרחק של עשרה סנטימטר מהדפנות. כלי אדום נהדף באצבע, צריך לפגוע בכלי אשר ייכנס לחור. רמת ההתרגשות מהמשחק מגיע לרמות של דרבי במשחק הגמר לגביע המדינה.

אני ממשיך בטיסה מזרחה, עובר את השלוחה המזרחית החובקת את טוריפאני ונכנס ל"טרה אינקוגניטה", אזור אשר עדיין לא טסתי בו. על הרכס שרידי ארמון או מבצר, צמחייה מטפסת על הסלעים העתיקים, סט מושלם לסרט אינדיאנה ג'ונס. מעבר לרכס, צפונה, על הרכס הבא הכפר פידה, אחד מהיעדים הפופולאריים בטרקים הקצרים. מצנח רחיפה אדום טס לקראתי, ממערב למזרח, מסמן לי משהו שאני לא מבין. הרכס הראשי מגיע לסופו, מתעקל דרומה קילומטר ממני, ומתחבר לשלוחה גבוה המטפסת צפונה לאחת האנפורנות. אני עובר את השלוחה האחרונה בדרכי מזרחה. מייד, מעבר לשלוחה, אני מתחיל לאבד גובה, ומבין מאוחר מדי את סימני הבחור בכנף האדומה. השלוחה שעברתי חוסמת את זרימת הרוח, והרכס הראשי נסתר מהשמש על ידי שלוחה גבוהה יותר מדרום. אין פה כלום. אני לא יכול לחזור לשלוחה האחרונה מבלי להסתכן ברוטורים. מעבר לשלוחה הגבוהה נמצא הכפר תוליקט. אני מכוון עצמי לנחיתה בשדות הכפר, בצמוד לכביש.

יש לי עוד הרבה גובה, ואני מנסה למצוא עילוי בשלוחה הדרומית הגבוהה. הפעם אני מגיע אליה נמוך מדי. עם עוד מטרים ספורים, הייתי מצליח לטפס. אני רושם לעצמי לפעם הבאה, ונכנס לנחיתה, על כביש העפר.

קבלת הפנים בתוליקט שונה מזו שבארמלה. הרבה פחות מרחפים מגיעים לכאן. הילדים הגדולים עוזרים לי לקפל, בעוד הקטנים מתחבאים מאחורי שמלות אמותיהם. אמא אחת מושכת את תשומת ליבי. שיער חום ועיניים ירוקות. תינוק בידיה, וילדה בת שלוש או ארבע מציצה בעיניים גדולות מאחורי שמלה אדומה.

"מתי האוטובוס הבא?" אני שואל אותה.

"מה השעה?"

"שלוש"

"עכשיו"

זמן הוא מושג יחסי בנפאל, ו"עכשיו" יכול להימשך עד שעה מעכשיו. אני מודה לה, נפרד ממנה וחוצה את הכביש, עושה דרכי אל המכולת המקומית. קבוצה של גברים יושבת סביב שולחן. קבוצה נוספת עומדת סביבם בדיון ער על המתרחש בשולחן. "נמסטה" אני אומר ומוריד את התיק בחבטה על ריצפת הבטון. "נמסטה, נמסטה..." אחד מהעומדים, לבוש בגדים אוטנטיים בתוספת ווסט שחור מחליפת שלושה חלקים מחייך אליי חיוך עם כל ארבעת שיניו ואומר " אההה!, פאוואגוואידג... גוד נפאל פאוובוואידג, יאס?" הוא כולו קורן. " נפאל איז בסט פאראגליידר!!! דה בסט!!!" מדגיש עם אצבע למעלה את מיקומם בגג העולם. אני מסדר את הפרוטזה והוא מקים צעיר היושב ליד השולחן, ומושיב אותי אל אף התנגדותי. "שב, שב, הוא ממילא לא משחק" אתה רוצה לשחק?" במרכז השולחן ערימת שטרות של חמש ועשר רופי, ערכם סנטים של יורו. נראה לי שאני יכול לעמוד בגובה ההימורים. "איך משחקים?" אני שואל. הוא אומר משהו בנפאלית, ובחלוקה הבאה אני מקבל שני קלפים."פוט פייב רופי" "אבל מה אני עושה?" מנסה לקבל הסבר עם חיוך. "נו פובלם, נו פובלם!" הוא פותח את הקלפים. יש לי מלכה וארבע. "גוד! פוט פייב רופי." הדילר פותח חמישה קלפים על השולחן, ביניהם ארבע. "גוד! פוט פייב רופי" הוא לוקח את קלף הארבע מהיד שלי ומניח במרכז. למישהו יש זוג יותר גבוה ולוקח את הקופה. "פוט פייב רופי" וקלפים מחולקים שוב. אני מקבל שבע ושמונה. "נו גוד." הוא אומר וזורק את הקלפים שלי. בסיום התור, אנו חוזרים ל"פוט פייב רופי" וכעבור פעמיים "גוד! פוט פייב רופי" אני לוקח קופה עם זוג נסיכים. הרווחתי את דמי הנסיעה חזרה לפוקארה, בדיוק בזמן.

מרחוק נשמע ה"טיריטורי טיריטורי טיריטורורו" של האוטובוס. זהו רעש מחריש אוזניים, שנועד לעשות בדיוק זה, להתריע על בואו, במקום בו אין שעונים, אין תחנות, וקלקולים הם עניין של מספר פעמים ביום. יש להם צלצולים שונים, וטוני טוען שזה בה להחליף את מספר הקו. "טיריטורי טיריטורי טיריטורורו" נוסע לפוקארה, בעוד "טיריטורי טיריטורם" נוסע לקטמאנדו. לך תדע.

אני עולה מאחור, מניח את הציוד על שקי תפוחי אדמה, ומתיישב במושב האחורי. עז קשורה לעמוד, מקבלת את פניי ב"בהההה",אך בהתחשב במקום אליו הולכת, אני מקבל בהבנה. תרנגולת מתחילה לצווח ולנפנף כנפיים בתוך ההמולה שנוצרה, מעירה את שכנתה המנמנמת בכלוב. ילדה קטנה מסתכלת אחורה, עיניים גדולות בוחנות את פשר ההמולה מעבר למושב. "נמסטה" אני אומר, ושלושה נוסעים נוספים מחזירים לי נמסטה וחוזרים לעניינם. האוטובוס נשמע כמו סרט יום שישי, מיטב להיטי הודו מככבים בצלילים צורמים. האוטובוס יצא משירות לפני שלושה עשורים באירופה, לפני שני עשורים בדלהי, לפני עשור בקטמאנדו וכעת משרת נאמנה את כפריי פוקארה. אנחנו מקפצים בין בורות ומהמורות, נכנסים לזוויות עליהן מגיעים לעיתים רחוקות עם הכנף ומעלים עשן כמו רכבת קיטור מהמאה הקודמת, אבל כולם מבסוטים. אני חולף על פני מאיה דווי הנטושה בשעות אחר הצהריים המאוחרות. לוקח לנו שעתיים לסיים שבעה קילומטרים. אני יורד מול הביסטרו בצעדי איצ'יקדאנה, ישר למקלחת ומיטה.

ארוחת בוקר חלק א'

2009-07-30T10:46:00.001+03:00

אני יושב על ארוחת בוקר בקפה "ביסטרו", שמש בוקר מלטפת, מעירה אותי אט אט, יחד עם קפה חזק. קפה טחון במקום, מבושל במקינטה איטלקית. קפה אורגני קוראים לזה פה. לגמרי לא רע. בכוס השלישית מגיע סבסטיאן עם החברה שלו. "גוד מורררררנינג..." הוא אומר עם חיוך מליון דולר. אני מהנהן, לא מבין מאיפה הוא שולף כאלה אנרגיות על הבוקר.
"יהיה יום טוב היום" הוא אומר עם מבט אל השמיים, יוצא לאמצע הכביש וסורק 360 מעלות. "אינוורסיה מעל 2,200, אבל הרוח תהיה קצת חזקה... מה התכניות שלך?"
אני מרים אליו מבט, עין אחת חצי סגורה, עין שנייה חצי פתוחה לכבודו. "מה אתה מציע?"
"קודם כל תתעורר, אחר כך קח את עצמך לעמדת ההמראה, תכניס את עצמך לאזור, תמריא באזור 11 ותעשה "פיין תיונינג" לטיסה שלך"
"פיין תיונינג?"
"אתה משתפר, אבל אתה לא מנצל את התרמיקה עד הסוף. נראה כאילו אתה עדיין סופר עד שלוש ומסתובב"
"ומה לא בסדר בזה?"
"או לה לה, קרלוס, קרלוס" הטעמה על ה"אוס", הוא מביט מעלה, כפות ידיו מבקשות עליי רחמי שמיים, "ואם התרמיקה רחבה יותר מ30-40 מטר?"
אני לוקח עוד שלוק קפה, מוזג לעצמי ספל רביעית. "מה זה 30-40 מטר?"
"אתה טס בערך 35 קמ"ש, נכון?, זה 10 מטר לשניה, אתה סופר עד שלוש במאה ואחד, מאה ושתיים, מאה ושלוש, זה שלוש שניות, ועוד שניה עד שאתה מסתובב, זה 4, כפול 10, זה 40..."
"או קיי..." הקיי מתארכת עם מבט מעלה, האסימון נופל, ואני מחזיר את המבט אליו,
מלווה באו קיי נוסף, החלטי יותר.
"... אז אם התרמיקה היא 100 מטר מקצה לקצה, אתה בכלל לא מגיע לליבה ביעף הראשון, בעיקר ביום בו יש רוח, והליבה נמצאת במעלה הרוח..."
"אז איך אני יודע...? רגע! מה זאת אומרת שהליבה במעלה הרוח?"
ארוחת הבוקר של סבסטיאן מגיעה והוא סורק אותה תוך שהוא מגלגל סכין ומזלג מחוץ למפית. ביצי עין, בייקון, תפוחי אדמה אפויים, טוסט, מיץ תפוזים, קנקן קפה. "מרסי" הוא מפתיר את המלצר, אשר פולט אנחת רווחה.
"קרלוס, מה ההבדל בין שתי הביצים האלה?"
"התרנגולת אהבה אחת יותר, והשנייה יצאה עם טראומה?"
סבסטיאן מרים עיניו מהצלחת ומצביע עליי עם הסכין. "תנסה שוב."
אני מסתכל עליו במבט של מה אתה רוצה ממני.
"אתה רואה את הביצה הזו?" הוא מצביע עם הסכין על ביצת העין הימנית. "בביצה הזאת החלמון במרכז, ולעומת זאת בביצה זאת..." "החלמון בצד שמאל" אני משלים אותו, "שמאל שלך", אני מדייק ושולף חיוך.
"ביין! הביצה הימנית היא תרמיקה ללא רוח. הליבה נמצאת במרכז..." הוא מניח את הסכין בצד שמאל של הצלחת, מצביעה על הביצה השנייה. "...כעת, הסכין מראה את כיוון הרוח. כאשר יש רוח, הליבה נמצאת יותר במעלה הרוח, קומפרי?" סבסטיאן מזיז את המזלג מעל שתי הביצים כמו מטוטלת של שעון קוקייה. "אין רוח, יש רוח, אין רוח, יש רוח..."
אני מסתכל על שתי ביצי העין בצלחת של סבסטיאן ולא יודע אם לצחוק או לבכות.
סבסטיאן תופס את ראשו בשתי ידיו, נשען מעל הצלחת, ואחרי מספר רגעים מישיר אליי מבט.
"לליבה יש התנגדות גדולה יותר לרוח. הרוח הודפת את שאר התרמיקה יותר מאשר את הליבה, אז כאשר יש רוח, הליבה תימצא יותר במעלה הרוח, כי שאר התרמיקה נהדפה לאחור, במורד הרוח, מבין?"
אני מסתכל על הצלחת של סבסטיאן, מעביר את המבט מביצה אחת לשנייה. "הבנתי."
"אני יכול לאכול עכשיו, מסייה קרלוס?"
"כן, בטח, בטח..." אני עונה, שקוע במחשבה.
סבסטיאן עומד לרדת על הצלחת ללא רחמים.
"...אבל תתחיל עם הביצה ללא הרוח, בבקשה."
חצי תרמיקה נעלמת יחד עם חתיכת בייקון.
"...אז נניח שיש לנו תרמיקה מסוג צינור, ושהרוח לא מספיק חזקה כדי לשבור את הצינור לבועות, אבל כן מספיק חזקה כדי...", אני מצביע על הלבן של הביצה,"...ואם במקום אוויר ניקח נוזלים, אז זה כאילו שהתרמיקה היא מים והליבה היא דבש, יותר צמיגית מהמים, ואז נהדפת פחות על ידי הרוח..."
"וורררי גוד, מון אמי, מייטנאון..." סבסטיאן מוריד עוד ביס מהתרמיקה.
" ...איפה היינו?"
"בספירה עד שלוש, מאה ואחד, מאה ו..."
"כן, כן, אז הרעיון הוא שאתה לא מסתובב לפני שלוש שניות," סבסטיאן מרים את הפנים מהצלחת, "כי?..."
"כי אז התרמיקה קטנה מדי ואין טעם, ואז אני מאבד אותה במורד הרוח, ומאבד עוד יותר גובה עד שאני חוזר פנימה."
"דוז פואן, אלור...אתה רוצה להתקדם עם התרמיקה כמה שיותר במעלה הרוח..."
"...ואיך אני יודע כמה?"
"אפשרות אחת היא עד שאתה נזרק החוצה, לוקח נקודת ייחוס בקרקע, ובסיבוב הבא, מסתובב לפני. לא השיטה העדיפה, אבל ממילא זה יקרה לך, אז כדאי לדעת מה לעשות. כאשר זה קורה, אתה בתוך הסינק, הכנף תרוץ קדימה, תן הטיית גוף חזקה, תוסיף ברקס פנימי ותעשה סיבוב 180 מעלות חזרה לתוך התרמיקה...תשתמש במהירות של הסינק כדי לחזור לתוך התרמיקה"
"רגע, אני לא רוצה קודם כל לרסן את הכנף?... כאשר היא טסה קדימה?... לפני שאני מבצע סיבוב???"
"למה?"
"כדי לא לחטוף קריסה קדמית???"
"בתנאים שאתה טס, עם הכנף שאתה טס, לרוב יהיה בסדר..."
"לרוב?!"
"...אם הכנף הייתה ממשיכה לרוץ קדימה, אז יכולת לקבל קריסה קדמית, אבל אתה מכניס את הכנף לסיבוב, ומגביר את המהירות של הכנף החיצונית. אם כבר, תחטוף קריסה אסימטרית, שאם לא תרסן תיכנס לספין!"
"תודה רבה, זה ממש מרגיע אותי!"
"תראה קרלוס, אתה צריך להחליט איזה טייס אתה רוצה להיות. אתה רוצה להיות טייס של סוף שבוע, או אתה רוצה להיות הטייס הטוב ביותר שאתה יכול להיות? אתה מדבר איתי על טיסה עם נשרים, אתה מדבר איתי על קרוס לאוורסט, אתה מדבר איתי על לטפס את המצאפוצרה, מה שאף אחד לא עשה, ומצד שני אתה נותן לפחד לשלוט בך. אם אתה רוצה להתקדם לרמות הטיסה שאתה מדבר עליהן, אתה צריך לפתח דיאלוג עם הפחד. אם יש לך תשובה לפחד, תבצע, אם אין לך תשובה, אז תחפש עד שתמצא, בקרקע..." הוא פותח עלי זוג עיניים של דיר באלאק לא לעשות שטויות. "אל תבצע אם אין לך תשובה ואל תפסיק לחפש תשובות."

אני מרוקן את הקפה, ולוקח מהקנקן שלו כוס חדשה. בשקט שנוצר נראה שסיים את הנאום, אבל מסתבר לי שהוא רק התחיל להתחמם. פעם ראשונה שהוא נכנס למוד של נביא זעם על הבוקר. סבסטיאן נכנס לטראנס ואין איך לעצור אותו.
"בטח שמעת כבר את זה שאם אלוהים היה רוצה שנטוס, היה נותן לנו כנפיים. אז לא רק כנפיים לא נתן. אנו מגיעים לאוויר ללא אינטואיציה, ללא אינסטינקט וללא רפלקסים לתנועה בתלת מימד. בתחילת דרכינו באוויר, אלה עדיין מגיעים מעולם חוקים וחוויות בדו מימד. המצאות בתלת מימד, המצאות מעל לפני הקרקע, משדרת סכנה. אם אני נופל, האינסטינקט הוא לעצור את הנפילה. שים לב להתנהלות של טייס חדש. הוא מושך ברקסים הרבה יותר ממה שצריך. במקרים רבים, מפעיל ברקסים כאשר צריך לתת לכנף לטוס. הרבה תאונות קורות בדיוק כך."
סבסטיאן פותח זוג עיניים מפוחדות, ידיים בגובה אוזניים. "נזרקתי מתרמיקה? אני מושך ברקסים. אני עוצר את הנפילה...." תוך שהוא מושך ידיים עד התחת, ועוקב במבטו מתחת לכיסאו את קורות התלמיד השבוי ברפלקס משיכת הברקסים.
"אתה מדבר איתי מתוך אינסטינקט של התנהלות בדו מימד. אתה צריך לחנך את עצמך להתנהלות בתלת מימד, אתה צריך לחשוב תלת מימד, אתה צריך להרגיש תלת מימד!"
אני בוהה בסבסטיאן. יודע שהוא צודק, אבל לא יודע מה לעשות עם זה.
הטנדר מגיע וחונה מעבר לכביש.
"קרלוס, תשאיר פה את כל הציוד האלקטרוני, תוציא את האיירבג, טוס מעל האגם, ותתרגל pitch control. תתחיל סיבוב באופן רגיל, כאשר הכנף מעלייך, אתה נותן הטיית גוף ומוסיף ברקס. תספור מתחילת הפניה ועד השלמת הסיבוב. אחרי זה, תביא את הכנף מולך ל45 מעלות, ואז תבצע סיבוב, הטיית גוף קודם, ותוסיף הגה פנימי. תספור, תשווה, אבל בעיקר, תרגיש את ההבדל."
פאקור, הנהג, מצפצף ועושה לסבסטיאן סימן על השעון.
סבסטיאן לוקח לגימה אחרונה מהקפה, מוריד את המיץ בשלוק אחד וקם ללכת.
"ניפגש במאיה דווי אחרי הטיסה. צ'או."
סבסטיאן חוצה את הכביש, מעמיס את הציוד על גג הטנדר, נעצר לרגע ואומר:
"תזכיר לי לדבר איתך על הטיית כנף אופטימאלית לפי המיקום שלך בתוך התרמיקה..."
אני מחייך אליו, זורק לו נשיקה באוויר, מנפנף לו לשלום, ומלמל לעצמי, "תן לי קודם לעכל את הביצים..."

***

טוני מגיע כעבור מספר דקות, ומזמין ארוחת בוקר מלאה. אני מספר לו על השיחה עם סבסטיאן. הוא מסתכל עליי כל העת, לחי שעונה על אגרוף. אני לא יודע אם עדיין לא התעורר או שאני מרדים אותו. אני מזדרז לסיים את תאור הדבש בקדמת המים. "ידעת את זה?"
"פואש קלרו, אומברה!...ברור..." הוא שולף מהתיק את הספר של בורקהרד מארטנס, המקביל לברית החדשה. התנ"ך הוא של דניס פייגן. על כך אנו מסכימים. הוא מראה לי את הדיאגראמה ומוסיף את עניין הרוחות החזקות יותר ברום. "המיקום של הליבה בתרמיקה משתנה כל העת! גם אל תשכח שיש לך עוד תרמיקות שמתנגשות בשלך, מתחברות לליבה, פעמים מפצלות אותה..." הוא מראה תמונה של ענן עם שתי "ארובות". "זה נכון שאתה צריך לטוס כמה שיותר במעלה הרוח, ובאותה מידה אתה רוצה לטוס כמה שיותר במורד הרוח, ולו כדי שיהיה לך לג יותר ארוך בטיסה חזרה במעלה הרוח..."
"אז מתי אני אמור להתברג לתוך הליבה?" אני ממלמל, אבל דבריי נבלעים בכיבוש הרומי.
"צ'יאו, קומה אסטיי" טוטי בנה?" אנדריאה מתיישב לידי. טוני מנפנף לשלום וממשיך.
"...אבל אתה רוצה להיזהר בטיסה במורד הרוח. אם אתה מאבד את התרמיקה ב"ליסייד" שלה, אתה מאבד הרבה יותר גובה מאשר אם אתה מאבד אותה במעלה הרוח. בואנוס דיאס אנדריאה, טודו ביאן?"
"טוטי בנה, מה אוכלים? על מה אתם מדברים?"
המלצר מגיע עם ארוחת הבוקר של טוני. שתי ביצים מחוברות, החלמונים בצד ימין, אחד יותר ימינה מהשני.
"איכפת לך?" אני אומר לו, ומסובב את הצלחת חצי סיבוב. כעת החלמונים מצד שמאל שלו. אני ממשיך את השיחה עם סבסטיאן. אני מניח את הסכין מצד שמאל. "נניח שזאת הרוח..." אני לוקח כפית ונכנס איתה לתרמיקה מצד ימין. "זאת הכנף. אם החלמון הקיצוני היא ליבה חזקה יותר, אני לא מגיע אליה... מה עושים?"
טוני מסתכל על אנדריאה, מחזיר מבט אליי ואומר, "אוכלים לפני שמתקרר!... אף אחד לא הבטיח לנו גן של שושנים... " הוא מרים את העיניים מהצלחת, "ת'שמעו...טעים!" ונעלם שוב לתוכה.
אנדריאה שם ידו על הכתף שלי. "קרליטוס, אתה מנתח יותר מדי. טיסה זה ריקוד ג'אז בשמיים. אתה מחפש כוריאוגרפיה שלא קיימת. תראה אותך! אתה נראה מודאג כאילו המניה שלך בנסד"ק ירדה ב10 נקודות. מול מי אתה מתחרה?"
אני מסתכל עליו, השאלה מהדהדת בתוכי. "מול עצמי?"
"תטוס עם עצמך, לא מול עצמך"
אנדריאה לוחץ את הכתף, מנער אותי קלות. "המטרה היא לא למקסם, המטרה היא לשפר..."
טוני בולע ומקיש סכין במזלג. "יפה אמרת! אתמול טסתי טוב יותר מאשר שלשום. היום, סביר להניח שאטוס טוב יותר מאשר אתמול. זה כל מה שאני יכול לבקש." אנדריאה קיבל במה ולוקח אותה עד הסוף, מוריד את משקפיי השמש ומיישור אליי מבטו. "כל זה..." הוא אומר, מצביע על הספר ועל הצלחת של טוני, "נועד לתת לאינטואיציה שלך כלים כדי להרכיב פאזל שאף פעם לא יושלם."
"סבסטיאן בדיוק אמר שאנחנו מגיעים לשמיים ללא אינטואיציה, ללא אינסטינקטים וללא רפלקסים לטיסה, לתנועה בתלת מימד..." אני מהרהר בקול רם לתוך דבריו של אנדריאה.
"אקזקטאמנטה!!!, בדיוק!" אנדריאה קורן על הכדור שהבאתי לו לבעיטת מספריים.
"רפלקסים, אינסטינקטים ואינטואיציה נבנים במהלך טיסה, ועוד טיסה, אלפי שעות טיסה, שנות טיסה. הם מתפתחים, במהלך הטיסות, " הוא פותח ידיו, כאילו החזיק גוזל ומביט בו גדל, משחרר אותו, ומשלב אצבעותיו. " הקשרים נוצרים ברמה לא מודעת. מדי פעם אנחנו מתוודעים לחתיכה שנוספה לנו לפאזל. ימים בהם חתיכות בפאזל מתחברות, ומאפשרות לנו לראות חלק מהכלל, הם סיבה למסיבה. מסיבות אלה, לרוב, לא מתוכננות. הן בדרך כלל מסיבות הפתעה.
אם לא הייתם יכולים לחיות עם הפתעות, לא הייתם לוקחים לשמיים. נכון אנטוניו?
"מה שאני יודע, זה שאני גמרתי לאכול, כבר כמעט עשר, ואנחנו עוד פה. מה דעתכם שנעלה לטוס, ונשאיר דיבורים על טיסה, לזמן בו אי אפשר לטוס?!"
"אנדיאמו!" אנדריאה מתופף בקצות האצבעות על השולחן. טוני עושה סימן למלצר לרשום וארבעתנו עולים על מונית לסרנגקוט. טוני, אנדריאה, אני וסלט הניסואז שבראש שלי.

***

פירינאים צרפתים

2009-07-28T13:09:00.003+03:00

שיחת טלפון מפסקל מגלגלת שרשרת ארועים הזויה. תוך 48 שעות אני מכורטס, 72 אני במטוס לפריז, משם אני ממשיך דרומה ברכבות. מספר הקרונות הולך ומצטמצם והשטחים הירוקים הולכים וגדלים. מטולוז אני ממשיך ברכבת ל"פה" ו"אונורה". התחנות הולכות ונהיות קטנות, ומאונורה אני ממשיך באוטובוס, השייך לרשת הרכבות, דרומה, דרך עמקים צרים יותר ויותר עד שאני מגיע לשילוש הקדוש "בדוז, אדיוס לעכוז". אשכרה. אם זה היה תורכיה, לא הייתי נשאר. אבל זה צרפת, בצפון הפירנאים, על הדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה. אתמול ישנתי בבדוז, באכסניה לעולים לרגל בכיכר מול הכנסייה. ברזיית שיש במרכז הכיכר מחליפה את התמרורים של היום וילדים משחקים כדורגל את נשות הכפר עם דליי עץ. דלת כבדה נפתחת בחריקה. המקום שומם. שלט מברך את בואי ומבקש להשאיר 10 יורו בצאתי. ריצפת עץ מימיי הביניים ומדרגות חורקות תחת צעדיי. בקומת החדרים אני מתארגן על חדר הפונה לכנסייה. מיטת קומתיים ושולחן קטן. דווקא פה אין את הברית החדשה מצורפת לכל חדר. נשארתי לילה אחד, לחוויה. החתמתי את סמל הצדף בדרכון, שיהיה.

פסקל אוסף אותי בעשרה לתשע. בתשע אנחנו בבית הספר, מעמיסים ציוד ותלמידים, ועולים לעמדה. הדרך עוברת בתוך יער סבוך. נראה שרובין הוד עומד לקפוץ עלינו בכל רגע. בתשע וחצי אנחנו בעמדה. אין מילים. אני יושב דקות ארוכות מול המחשב, מנסה לתאר ופשוט לא יוצא לי. אם אין מילים נאכל באגט. חם מהביל. אני בוצע אותו, ושומע מדורה, נותן ביס, והגיצים מגיעים לאוזניים. לא פשוט, החלטות קשות. אני יושב מול שולחן עמוס כל טוב מהמכולת המקומית ב"ז'יט", בית הארחה של אנני, חלון פתוח אל ירוק העמק וסלע הגרניט האפור מעברו. ביס ראשון עם קמאמברט מנורמנדי. שני עם פוה גרא. עדיין אין מילים. אמנטאל לגיוון. ירוק, המון ירוק. מתחתיי ומצדדיי. פרה נמוכה, "קרו פומה" שמרגישה כמו "קרפצ'ו" נערמת על הבאגט. פרוסת מילון מנקה את החך. אני מורח כמות נדיבה של מוס דה פוא, מעגל את הסכין העמוסה ביד שמאל על חתיכת הבאגט מולי, מסתכל על הבאגט, והנה העמדה. מתעגלת בשיפוע הולך וגדל, עד שאתה מתנתק בטבעיות. מרבד דשא מלווה אותך לאורך כל הדרך. אם היינו מתכננים את העמדה, הייתה טובה פחות. טעות אנוש הייתה פוגמת איכשהו. החצי השני של הבאגט תיכף יוצא מהתנור. ממתינים לו סלאמי מהארוכים הצרים עם טעם של כפר, ואפרסק כל כך כתום, כל כך מתוק וכל כך עסיסי שזה פשוט לא פייר. אומרים שצרפת יפיפייה, רק חבל שהיא מלאה בצרפתים. עם אפרסקים כאלה, מי צריך חברים.

ויש להם הרי מרבדים ירוקים. יש פה יותר גוונים של ירוק ממה שראיתי אי פעם. מירוק לימון של הדשא הצעיר הזוהר בשמש ועד לירוק כהה של עצים תמירים בצילה. מרבדים מרוודים, כמו דיונות חול בסהרה נצבעו בירוק, ועל חלק נערמו עצים, כל כך צפופים, שאני לא יכול לראות את האדמה במעוף מעליהם. שתי ידיים ענקיות באו מלמטה ודחפו מעלה, משאירות את עקבות אצבעותיהן בפסגות תלולות, קירות גרניט אפורה ומגדלים צומחים בסלע לגבהים.

בטיסת הבוקר ירדתי אל כל הירוק הזה. חוות פזורות פה ושם, אך מרבית הבתים בכפרים, בעלי רחובות מרוצפים צרים, שרידים מימיי הביניים. הגגות אבני צפחה שחורות, והקירות מתחלפים בין אבן חשופה וסיד בוהק לבן. אני טס אל עבר "הקיר הירוק שלנו" כפי שמכנה פסקל את היער המתרומם מעבר לוואדי הצר משמאל לעמדה. רק כאשר אני מטרים ספורים מעל העצים, אני מצליח לזהות את האדמה מבצבצת לפעמים בין הצמרות. אני חוזר לכיוון הכפר, עשרות בתים דו קומתיים, סביב כנסייה ובית הקברות. אני נכנס לנחיתה בשדה הנחיתה. אכן, שדה נחיתה "קום איל פו", שני שקי רוח בפינות מלבן של 150 על 400 מטר, דשא כמובן, ושלט: " זהירות, מצנחי רחיפה נוחתים".

העמק מתחמם ויוצר תנאים תרמליים החל מהצהריים. אתמול הגעתי באזור השעה שלוש, וז'אן מישל הצביע על פסקל, מעל להר המיוער, מעל לקיר הגרניט, באזור האלפיים. "מתי הוא יורד?" אני שואל, הגרון שלי מצליח להוציא צליל צרוד, נמתח על מנת לאפשר לעיניים לראות גבוה. "הוא עם לקוח, אז הוא לא יישאר יותר משעה וחצי. לבד, אפשר לטוס לשם, ולשם, ולשם, ולשם, מצביע על הפסגות הסובבות את העמק. אתמול טסנו חמש שעות."

היום, ב12, אחרי שתי טיסות גרזון, פסקל אומר לי להזדרז, שנספיק עוד טיסה אחת. בלעתי חזק. שמש קופחת, בריזה קלילה, לא יותר מ5 קמ"ש. מדרום קומולוסים מתפתחים, ובעיניי זה מבשר רק טובות. היד שלי נעצרת בדיוק בזמן לפני שהיא מתחילה תנועת "למה מה?" עצבנית, וגם זה באיפוק מלהביא "עוד טיסה אחת?, למה מי מת!?". מבטו חוזר אליי מהשמיים בחוסר סבלנות. במבטו הזדרזות. פסקל הוא מקצוען ברמות על. הוא קורא את הטבע כמו שאנחנו קוראים רומן. באחד הימים, בסרנגקוט, הוא אומר לי, "אתה רואה את העננים האלה?", מצביע על קומולוסים מפותחים יפה, מעל 1000 מטר גובה, "באירופה, בעננים כאלה, לא ממריאים. פה בסרנגקוט המיקרו אקלים הנוצר על ידי האגם, מאפשר לנו לטוס בבטחה. אם רואים התפתחות יתר, טסים לכיוון האגם ונוחתים." את הטיסה שלי במוקתינת, על גבול טיבט, בה הגעתי ל5,500 מטר ועליה עוד יסופר, עשיתי לאחר שקיבלתי תדריך מפסקל. פסקל לא היה שם מעולם. את הניתוח הוא עשה על בסיס קריאת הטבע מולנו, שזירת נתונים לתמונה וגוונים למסקנות. אני מקפל בזריזות. לא נותר לי אלא לקבל את דבריו כדברי אלוהים חיים. "נעשה ונשמע". את ההסבר אקבל בדרך מעלה. אנחנו עולים לטרנזיט. פסקל נוהג. מדי פעם הוא דוחף את הראש מעבר להגה ואת העיניים מעבר לשמשה. "עוד חצי שעה, שעה, תהיה סופה." הוא מודיע לי, בהחלטיות. "הקום ההוא, הנדחף מדרום מערב, כאשר יגיע אלינו - קאבום!!" הוא פותח עיניים, וידיים לצדדים, ולשניה אחת נראה שהולכים להרגיש את כל עצמת הקאבום לפני שתגיע אלינו מהשמיים. "יש לנו אמרה" אני אומר לו, "כרעם ביום בהיר". הוא מחייך אליי, סיגריה מגולגלת מתדלדלת בין שפתיו, ומביא לי חיוך מלא כתמי ניקוטין. "אקזקטמאון".

עוד טיסת גירזון. לקראת נחיתה אני טס מעל הכפר, אולי הגגות השחורים ייתנו לי משהו. "ריין", כלום. פעמוני הכנסייה מרעידים את האוויר ואני מקבל משהו קטן, מהכנסייה או מבית הקברות הצמוד לה, אולי מהנשמות הצפות מעליו. לא מספיק כדי להחזיק, אני נפרד מהן ונכנס לנחיתה.

"אתה יודע מה זה אולבידו?" (albedo), שואל אותי סבסטיאן. אנחנו שוכבים על הדשא, ליד מאיה דווי, נשענים על התיקים, המבט הולך לאיבוד ברכס מעבר לאגם.

"לא"

"אתה כן יודע, רק שאתה לא יודע שקוראים לזה ככה. אתה זוכר שבהתחלה חשבת שהשמש מחממת את האוויר?..."

"כן"

"...ואתה זוכר שהסברתי לך שהשמש מחממת את הקרקע, והקרקע היא זו שמחממת את האוויר..."

"כן,..." אני מאשר את אשר כבר ברור מזמן.

"ובכן, האולבידו הוא הערך היחסי של כושר החימום של הקרקע, והוא נע בין אפס לאחד. שלג קרוב לאפס, אספלט קרוב לאחד. אתה מחפש את אזורי הקונטרסט הגבוה ביותר, כי?..."

"כי התרמיקה ניתקת בהפרש. ...ומה בעניין הלחות?" אני יורה לעברו. אם כבר אז כבר. סבסטיאן ופיזיקה לעיתים רחוקות הולכים ביחד. סבסטיאן מנתק מבטו מהאינסוף, ומסובב פניי אליי בחיוך. "אתה ממשיך לקרוא בלילות אהה? יפה מאוד. רק על תשכח לשכוח את מה שאתה קורא. סלט זה לא בריא לאוויר. גם האולבידו, עליו סיפרתי לך עכשיו, הוא לא יותר מגישה פיזיקאלית מדעית, עוגן נוסף למוח האנליטי על מנת שיוכל לשחרר ולתת לאינטואיציה לקחת."

"ומה בעניין הלחות?"

"קרלוס, מון אמי, אין לי כוח לפיזיקה של העניין, אבל בתור כלל אצבע, קצת לחות זה טוב, יותר מדי לחות זה רע."

"כמו ששדה חרוש מייצר יותר חום משדה לא חרוש?"

"נכון, אבל מה הקשר?"

"...לא יודע, סתם אסוציאציה"

"האסוציאציות שלך נראות כמו סלט ניסואז..."

"הרבה לחות אומר שהשמש מוציאה אנרגיה עד שהיא מייבשת את המים, ורק אז היא יכולה להתחיל לחמם את הקרקע, נכון?"

"נכון מאוד"

"אז למה קצת לחות זה טוב?"

"זה קשור ליכולת של האוויר להישאר יותר חם מסביבתו. נתתי לך כלל אצבע. אם אתה רוצה, תקרא ותספר לי, אבל אני אומר לך שוב, ניסואז זה לאדמה, לא לאוויר."

ענן הקום נראה כמו כבשה ששברה דיאטה, אולי אפילו הספיקה לרדת על ארוחת שחיתות, אבל בטח לא במימדי התיאורים המאיימים של פסקל מלפני שעה. אני מחליט לעקוץ את המאסטרו. "אז תגיד, פסקל, מה עם ה..."

קאבוווום!!!! רעם מרים את האזור, כאילו הברק פגע בשק הרוח. גשם זלעפות מתפתח תוך שניות, ואנחנו ממהרים להכניס את הציוד פנימה לבית הספר.

"מה עם המה?" מחייך אליי פסקל.

"... מה עם ארוחת הצהריים?", אני משפר לאחור.

פסקל מחייך חיוך חתול, מוותר לי.

***

שוב, אין מילים. הפעם, אין ברירה. גם מצלמה לא הייתה. טסתי וחלפו לי שמות של חברים לרחיפה. כל כך הרבה יופי לא נועד רק לאדם אחד.

אספתי גובה מימין לעמדה, טסתי קדימה ובין שתי הגבעות, נעזר בוונטורי מגבי מתקדם ל"קיר הירוק של אקוס". רוח סביב ה 20 קמ"ש נושבת בעמק, יוצרת עילוי דינאמי עדין מעל צמרות העצים. שבעה נשרים חוגגים מעל ארמונות הגרניט המתרוממים 1,000 מטר מעליי. אני מסיים את צמרות העצים וטס מעל מרבד דשא, לפני שאני מגיע אל קיר הגרניט האפור. אני נזכר בכתיבה מאתמול, יוצא החוצה, ונכנס לתרמיקה יפה. סיבוב, עוד סיבוב, אני נזכר עוד ומיישר במעלה התרמיקה, נזכר עוד ומחזיר את הגוף למרכז הרתמה כאשר אני מגיע לרדיוס סיבוב הרצוי, עוד סיבוב, ובחזרה אל עבר קיר הגרניט. עוד סיבוב ואני מעליו.

נשר יושב לו על קצה מגדל, לא יותר רחב מגופו, המתנתק מקיר הגרניט וממשיך כמחט דקה מעבר לפסגת הרכס. " מצטער" אני אומר לו, כשאני מבין שאני מפריע למנוחתו. הוא פורש כנפיים, טס מעבר ללהב הפסגה, וחג חזרה לעברי מעליי. תרמיקות מגיעות מהצד הדרומי, נפגשות עם הזרם הדינאמי הצפוני ונוצרת חגיגת קונוורסיה, עליה אנחנו מטפסים עוד כמה מאות מטרים. הוא ממשיך לטוס מזרחה על קו הרכס, אל עבר העמק הצר ואני אחריו. המגדלים מתחילים לצמוח יותר ויותר מתוך הוואדי, וקו הרכס הישר שהותרנו מאחור מתרחב לעיירה של מגדלים הצומחים מתוך סלע הגרניט. עצים עקשנים צומחים ביניהם, ובמקומות בהם צר מדי, דשא ושאר עשבי פרא מקשטים את הגרניט האפור בירוק כל הדרך אל הפסגות. רמזי עננים עולים מהעצים, מתערבבים במגדלי הגרניט ומשרים תחושה מאגית. אני עולה איתם, ומעל הרכס, דרומה,נגלית תמונה, שאם הייתי רואה אותה בקולנוע הייתי בטוח שגרפיקאי עבד עליה שעות נוספות. עוד עמקים, ועוד הרים ירוקים. שכבות עננים נמוכות ממני ומהפסגות הפורצות מעליהן נמשכות עד האופק. שעת אחר צהריים מאוחרים, ורחוק, מעבר להרים ולעמקים אור כתום בוקע מעולם מחוץ לקסם.

לאחר כשעתיים, אני מוצא עצמי בקרבת כביש העמק, במקום בו הרכס נחתך בפתאומיות, יורד בתלילות עד לנחל הזורם לצידו במרכז העמק, ועולה שוב מעברו השני, תלול יותר, גבוה יותר, חלק יותר, רחב יותר. פתאום נהיה קיר, מטפס ישר מעלה. הV התלול, שער לעברו הדרומי של העמק יוצר וונטורי ואני עושה את המעבר בתנועה מעגלית, אל תוך העמק וחזרה אל הסלע. מרחוק הוא נראה הרבה יותר קטן. הרבה יותר קטן. עכשיו, אני קטן מול המימדים העצומים של הקיר האפור והגידים הירוקים. אני מוצא עצמי בתוך זרם קבוע, עולה בשמיניות רחבות והדוקות, מגביר כל פעם את ההטיה עד שזה מרגיש יותר כמו wing over עדין מאשר שמיניות. העילוי חזק, ואני נכנס עמוק למקצב, בריקוד המסתיים מעל הפסגה, מותיר אחרי זכר לשמיניות המתעגלות של סרט בקצה ידה של רקדנית סינית.

עננים התחילו להגיע מצפון מערב. קומולוסים נחמדים. יצאתי החוצה וטיפסתי לבסיס ענן. טסתי בניצב, צפונה לרכס הבא. סינק. אני קורא את הקרקע, מנסה למצוא נקודות שחרור אפשריות, ושומע פעמונים עמומים. אני מזהה את המקור בארבע פרות מחפיסת שוקולד חלב שוויצרי ונזכר בסבסטיאן. "תהיה קשוב לסביבה. תרמיקות מעלות איתן את אשר במסלולן. אבק, פיסות דשא, ריח, צליל...תהיה קשוב" הפרות שלי היו בליסייד ופחדתי מרוטורים. התחלתי לחזור לסלע הגרניט. מאוחר יותר יסתבר לי שעד רוח של 25 קמ"ש, במקום הזה, אין בעיית רוטורים. בחזרה, אני שוב בסינק, ואני בודק את הגובה לחזרה לשדה הנחיתה. נראה לי שיש לי מספיק ואני נרגע. יתר על כן, אני מזכיר לעצמי שחשיבה על נחיתה תוביל אותי לשם ואני משנה את היעד חזרה לפסגת סלע הגרניט. עמק הדבש חוזר אלי והשלוחה הירוקה דמוית דיונת החול הצבועה בירוק נראית לי מבטיחה לשחרור תרמיקות. אני מזהה נקודה בה שתי שלוחות נמוכות נפגשות בדרכן מעלה, ורואה בעיני רוחי את טיפות הדבש מטפטפות. אני לא יותר מחמישים מטר מעל השלוחה, כאשר אני חוטף פגיעה ישירה, פתאומית וקריסה קדמית. ברגעים כאלה אני מודה על ההחלטה להיות בחלק העליון של טווח המשקל של הכנף. הכנף חזרה לעצמה תוך חצי שניה, הרבה פחות ממה שלקח לי לחזור לעצמי. מבט על הפסגה, וסיבוב חזרה אל השלוחה המטפטפת. הפעם אני מוכן. הבועה פוגעת בצד שמאל, ובתחושה שלי, יחד עם הפגיעה זרקתי גוף שמאלה בתוספת ברקס שמאל והרגשתי את הHOOK עליו מדבר סבסטיאן.

"מול תרמיקה קטנה ועצבנית, אתה צריך נחישות. לא מספיק רק לעשות את התנועות הנכונות. אתה צריך להיות חדור מטרה. אתה במרדף ואתה חייב לתפוס אותה. אם תכניס חלק גדול מספיק של הכנף, היא תיקח אותך. תהסס ותיזרק. זה לא הזמן לעדינות. תדמיין שקצה הכנף שלך היא קרס," סבסטיאן מרים את זרועו, תוקע את האצבע שלו אל תוך האוויר וגופו נמשך על ידי התרמיקה הדמיונית. "את הקרס הזה אתה תוקע בתוך התרמיקה, נאחז בה ונמשך על ידה."

קצה הכנף הופכת להיות הקרס בקצה ידו של קפטיין הוק, נתפסת בתרמיקה ואני מחזיק בה בקצה כנפי. הוואריו משתולל. אני מהדק את התפיסה, מושך עוד בקרס, קצה הכנף המשך של הברקס, המשך של היד, של הזרוע, של הגוף, שלי. אני בתדר.

ברגע שהמחשבה עולה, ברגע שה"WOW, אני בתדר" נשמע בראש, אני נזרק החוצה, לא מגיב מהר מספיק, לא מזהה את כוון הרוח, מתבלבל בין רוח העמק הצפונית לבין הרוח המערבית ברום, מאבד את מיקומי בחלל, לא מצליח לזהות איך לצאת מהסינק ששואב אותי מטה. המתח עולה לתודעה. "אתה טס, אתה בנפאל" נשמע קול האהבה, וישר קופץ קול מתקן , "אתה לא בנפאל...", וקול שלישי מעיף אותו ב"לא הזמן, לא המקום". בכל ההמולה אני ממשיך לא למצוא את עצמי, ומגלה את עצמי רק נמוך יותר, עם אופציות הולכות ומצטמצמות. עכשיו אני גם בסינק, גם יש לי דיון פורה בראש, וגם, בצדק, חלק לוקח על עצמו לחפש שדות נחיתה חלופיים.

אני טס אל עבר בסיס קיר הגראניט. אני נמוך מכדי לקבל עילוי. מעברו, יש עיקול קטן, בו ראיתי מישהו מחזיק לא רע יום קודם, ואני מנסה את מזלי שם. אני כבר קרוב לשלוש וחצי שעות באוויר, ואני עייף. אני רוצה לטפס, לחצות את העמק ולהגיע לשדה הנחיתה. אני מצליח להחזיק, ולאט לאט אוסף גובה לחזרה לקיר הגראניט. אני מטפס, וחוצה את הוואדי ל"צד שלנו".

אני נשען לאחור, שולף אפרסק, וגולש חזרה מזרחה, לסיבוב נוסף לפני ירידה לנחיתה. אני גולש בזרמים התרמילים דינמיים, נותן לכנף לטוס, מתרגל תגובת גוף לקרבינה העולה, דואג יותר שהאפרסק לא ינטוף עליי. גם הפעם, ההתעסקות עם משהו אחר יוצרת את המעקף מהאנליטי ומאפשרת לאינטואיציה לקחת. זאת לא הפעם הראשונה. אני משתכנע שהאינטואיציה זורמת כמו מים, לכל מקום שמאפשרים לה. תן לה מקום, והיא תבוא. תקרא לה, והיא לא. תצפה לה והיא תבושש להגיע, תאפשר לה והיא תיקח אותך, עד שתהיה מודע לה, אז תיעלם, מתביישת אפילו ממך.

אתמול שלשום היום

2009-07-08T19:41:00.002+03:00

שלשום הייתה הנחיתה השביעית שלי בארמלה, העיירה השלווה למרגלות הרכס וסלע הגרניט השחור הצומח ממנו, דיקי דנדה. שם מצאו לעצמם נשרים זולה, מקום מנוחה בין גיחות מעוף בתרמיקות. היה רק חסר השלט: "קפה נשרים".

נחיתה בארמלה, בז'רגון נפאל, משמעותה, "לא הצלחתי לחזור לסרנגקוט" או במקרה שלי, "שוב, לא הצלחתי להגיע מדיקי דנדה לקיר הירוק".

נחתתי שלישי, אחרי טוני הספרדי ואנדראה ה"רומאי", לא סתם איטלקי, הוא מזכיר לנו שוב ושוב. זו הייתה אחת הנחיתות האלה ללא רוח ורגל אחת.

ישבתי על כורסאת האוויר שלי, מתחיל להתיר את עצמי, כאשר אני שומע " מיסטר סוזוקי, מיסטר סוזוקי" בצרחות ושאגות הולכות וגוברות. אני מסתכל אחורה ורואה חבורה של איזה עשרים ילדים רצים לקראתי, צורחים בווליום הולך וגובר, כאילו שחייהם תלויים בי. כעבור שניות הוקפתי, טובע בים הצרחות.

נשמתי נשימה עמוקה, הצמדתי כפות ידיים והנחתי על החזה, הורדתי את המצח לידיים, בעודי מיישיר אליהם מבטי, ותוך שחרור אוויר איטי לחשתי " נ – מ – ס – ט – ה....."

שקט ירד על פני האדמה, עיניהם שקטות מאחורי כפות ידיהם הצמודות למצחם, בזמן שהם מזמרים לי "נמסטה" בחזרה.

אני מחייך אליהם. "ככה יותר טוב, נכון?", והם מהנהנים חזרה.

הורדתי את הרגל מהריתמה, וגלי השאגות הציפו אותי שוב.

טוני מגיע בדיוק בזמן, חיוך מרוח על כל הפנים, ומתחיל לצחוק. "לא היה לי כוח עליהם, אז אמרתי להם שאנדראה מיסטר יימאהה, אני מיסטר קוואסקי ואתה מיסטר סוזוקי." טוני מנגב דמעות צחוק. "נראה לי שהם אוהבים יותר סוזוקי, ועם הפרוטזה, הם בטח חושבים שאתה איזה רובוטריק שיצא ישר מהמפעל..." הוא מתיישב לידי, מביא לי צ'פחה, ונשכב לאחור, מתגלגל מצחוק.

אנדראה מגיע, זורק את התיק ליד טוני, מנגב את הזיעה, ותוך כדי שטוני מספר לו, מוציא חבילת עוגיות.

"עוגיות!!!" אני צוהל. "כן, אבל לא לכם" הוא אומר תוך שהוא שולף את העוגיה האחרונה ונותן בה ביס מבלי להשאיר עיקבות.

"אין בעיה" אני אומר, ניגש לקוקפיט ושולף שתי עוגות שמרים, דייניש, קוראים להם פה, מבלי כל כוונה להעליב את הדנים.

הילדים פוצחים ב"גימי, גימי!!!" מחריש אזניים. בצד עומדת ילדה, מבוגרת מהשאר, לבושה בתלבושת בית ספר.

"אחד לנו," אני מצביע על טוני ועל עצמי, "ואחד לכם, או קיי?"

הילדה מחייכת חיוך מבוייש.

"אני נותן לך אחד, ואת מחלקת בין כולם, או קיי?"

"או קיי", היא עונה, עושה צעד לקראתי.

הילדים פותחים ראש חץ ואני בקפיצה, מעביר את העוגה ישר לידיה. היא מצמידה ידיה לגופה ורצה מטרים ספורים, כל הילדים אחריה כמו אחרי החלילן מהמלין.

***

אתמול , אחרי הנחיתה השמינית בארמלה, ישבתי עם אנדריאה על בירה במכולת המקומית. שתי כסאות תחת עץ ושולחן דיקט קטן. קרני שמש אחרונות חודרות בין משקופי העץ הישן אל תוך המטבח. לא ברור למה אנו ממתינים לפני שנחזור לפוקארה, ולאף אחד אין את האנרגיה או הסיבה להתארגן לתזוזה.

"היי קרלוס!!!" אחת משלוש תיכוניסטיות מחייכת ומנפנפת לי לשלום.

מבט שאלה זריז אל אנדריאה ללא הועיל, ותוך שאני מנפנף לה חזרה, שואל: "איך את יודעת את השם שלי?"

היא נעמדת באמצע כביש העפר, חברותיה מצידיה, מניחה ידיים על המותניים ואומרת: "מיסטר סוזוקי, חלקת איתנו את העוגה שלך, כבר שכחת?"

אני מחבר בין עלמת החן הצעירה והילדה מאתמול. קולה נוטף מתיקות.

"נראית לי הרבה יותר צעירה ..."

"אני עוד 5 חדשים בת 18, לידיעתך"

"אז את לומדת בכיתה י"ב?" אני אומר במקוריות יוצאת דופן.

"כן, ואחרי זה ממשיכה לקולג'"

"מה תלמדי?"

"רפואה. אני רוצה להיות רופאת משפחה."

"מותר לי לדעת את שמך?"

"לופה. כמו זכוכית מגדלת, בלטינית."

"איך את מדברת אנגלית כל כך טוב?"

"הייתי שלוש שנים אצל דודים שלי בהודו. חזרתי לפני שנה."

היא עושה חצי סיבוב להמשיך ללכת ושואלת:

"אתה תחזור לפה?"

"כן, כן,...אני פה ארבעה חדשים, ואחרי זה אחזור שוב באוקטובר..."

"יופי, אז ביי בינתיים"

"ביי" אני מחייך חזרה, מבטי שנים קדימה.

***

היום הצלחתי להשלים את מסלול הקיר הירוק בפעם הראשונה. מסלול סיבובי של כ13 ק"מ. המראה מסרנגקוט, טרנזיט לדיקי דנדה מעבר לעמק הרחב נטול התרמיקות, עליה ומעבר מעל האוכף לקיר הירוק, טיפוס וטיסת רכס תרמלית לצידו הרחוק, עליה ל2500 וטרנזיט אל הקערה, אם אפשרות להשתעשע עוד בתרמיקת הבית, ואולי קרוס קטן לטוריפאני, בהמשך רכס סרנגקוט, או ירידה ישרה למאיה דווי לבירה.

המראתי מעמדת בלו סקיי, והכל האיר לי פנים מהרגע הראשון. הפרוטזה הוצמדה לריתמה בזמן שיא של 30 שניות, בתוך עשר דקות מזמן ההמראה. אין כמעט רוח. התנאים מושלמים וצינור לוקח איתו השמיימה את כל החבר'ה, שהתחילו להתפזר לכל הכיוונים. אני רואה את סבטלו טס דרומה לכיוון פגודת השלום בגדה הנגדית של אגם פאווה, ישר אל תוך ה"No Fly Zone". אדרנלין ג'נקי. הוא עוד יסבך אותנו עם השטויות שלו. צ'ארלס ובראד יצאו לכיוון קורשון, על שלוחה היורדת מהר המצפוצרה. מנחת בגודל של 6 מגרשי כדורגל בגובה 3,200.

אני נשען לאחור, לוקח נשימה עמוקה, שותה מים, שם מוזיקה טיבטית באיזון עם הוואריו, ושוקע ברוגע הטיסה.

אני מסתכל ימינה, על עבר הטראסות ברכס, קדימה אל האגם הנוצץ, ושמאלה, הטראסות היורדות לאורך השלוחה עד לשדות המרעה ליד האגם. משמאל ומאחור אני מזהה את הטנדם העפור כתום של סבסטיאן. הוא עומד להיכנס לתרמיקת הבית, תרמיקת הקארוסלה בשמיים. הוא יודע איפה המרכז! הוא עומד להיכנס משמאל ומתחתיי, לשבור ימינה, להיכנס לליבה, ולעקוף אותי למעלה וימינה. אני פותח שמאלה, וברגע שהוא עובר מתחתיי, אני שובר ימינה אחריו. אני תחתיו ומאחוריו, עוקב אחר כל תנועת גוף שלו. סבסטיאן מגביר הטייה, מקטין רדיוס סיבוב, ומתקדם במעגל. אני מחכה עד שהוא כמעט לצידי, ונכנס לפניה מתואמת איתו. לאט לאט הוא מגביר את ההטייה, ואני בטראנס היפנוטי אחריו. לרוב, אני לא מצליח להישאר איתו. באותם מקרים שאני כן, קסם קורה. תחושה ייחודית של אדרנלין ושלווה.

אדרנלין רגוע והחלטי, לוקח פיקוד בטבעיות בעת הצורך. הנפש יודעת שהוא שם, ושלווה. מרגיש כמו העולם מתנהל בהילוך איטי. אני באלפא.

אנחנו ממשיכים בטיפוס, 40 מעלות לאופק, כנף ימין שלי מטרים מכנף שמאל שלו. הגענו עד 1800, והוא יצא עם הנוסע לכיוון האגם, מנפנף לשלום ומצביע על הקיר הירוק.

אני מחליט לאסוף עוד גובה לפני היציאה, וטס לכיוון הטרמיקה הרחבה של טוריפאני. אני טופס אותה מעל גובה הרכס, כ500 מטר במעלה הרוח. אני עובר את קו הרכס עם 400 מטר, כאלף מעל העמק. אני גבוה ואני לבד. אני עוצם עיניים, ופותח כעבור שתי שניות. "אתה גבוה, אתה לבד, שחרר את נפשך, פרי יור מיינד..." קול מתוק אומרת את מילותיו של סבסטיאן בתוך ראשי.

אני מטפס, הוואריו לא מפסיק לצפצף, אני סוגר שוב את העיניים. השמש, כתומה דרך העפעפיים הסגורים, נעלמת שמאלה ומופיעה שוב מימין. זריחה ושקיעה מציינים מקומי. כל כולי מרגיש את הרוח, הכנף מדברת איתי, הוואריו נותן את המקצב לסימפונייה שלי בשמיים.

אני מצביע לכוון סלע הגרניט השחור, דיקי דנדה, נקודת העילוי הראשונה שלי בדרך. אני נשען לאחור, רגל מוכנה על הספיד בר, ועושה הפסקת קיט קאט.

אני מגיע מעל הסלע ועושה דרכי לסטופה משמאל לעמדת ההמראה. התרמיקה שעולה במעלה השלוחה, יש לה אופי אופי, ולעתים מקבלת אותך כאילו חזרת הבייתה שיכור בשלוש בבוקר. כאשר אתה מאבד אותה במורד הרוח, האוכף יכול להיראות קרוב מדי והחדירה חזרה לרכס מלווה בקול תפילה חרישית. לא זאת הבעיה היום. רוח העמק חלשה, ואינה יוצרת עילוי רכס. או שאני מוצא את התרמיקה, או שאני נוחת, שוב, בארמלה.

אני יורד לאורך השלוחה, מחפש אחריה. עלים מתנפנפים מתחתיי, אבל היא הוסתה, איכשהוא. נסיתי מימין ומשמאל, ולא יכולתי למצוא אותה. חלק ממני כבר התחיל לחשב נקודה אחרונה ליציאה לנחיתה. אז ראיתי אותו. נשר בוגר, משק כנפיים מעל שני מטר, לא יותר מעשר מטר מעלי, בהטייה ימינה. אני נכנס מתחתיו, באותה הטייה, מתחת לעמדה, פנים אליה. אני פותח, משאיר לעצמי מרווח. אם הוא ממשיך את הסיבוב, אני אהיה חייב לוותר. כאילו שומע אותי,הוא מעלה בעדינות כנף ימין, ומחליף כוון שמאלה, מאפשר לי להתמזג. הוא עולה יפה. הוא מסתכל עליי, מגרד את האוזן, ומיישיר מבט. אנחנו בסדר. אני לא רוצה להסתכן, ועושה שמיניות עד שאני מנכה את הרכס. התרמיקה מתרחבת יפה, ואני נכנס לסיבוב ראשון בהטייה קלה, מגביר הטייה בשני ובשלישי ותוך שניות מוצא את עצמי ב1760 מטר, 250 מעל העמדה, נכנס למעבר על האוכף אל הקיר הירוק. הנשר ממשיך שמאלה, על עבר צידו השמאלי של הקיר הירוק. אנחנו לא רוצים להיכנס לשם. הרוח מעל האוכף יכולה לייצר מערבולות רציניות, ונחיתה מצד שמאל של האוכף ממש, אבל ממש לא מומלצת.

לקראת סוף האוכף אני קולט שבהתלהבות מהגובה שקיבלתי בדואט עם הנשר לא לקחתי בחשבון שהסייקלים התרמאלים אחר הצהריים מרוחקים יותר זה מזה, ואני יצאתי לקראת סופו של אחד. בסוף האוכף, במקום החיבור עם הקיר הירוק, כבר בעטתי בעצים. אני מסתובב חזרה ימינה, מבצע את הסיבוב השטוח ביותר שאני יכול.

"כל עוד הגוף שלך בהטייה, אתה מגביר את הסיבוב, ומגביר את קצב השקיעה שלך. בסיבוב שטוח, כאשר העילוי קטן, תיכנס לסיבוב עם הטיית גוף, תוסיף ברקס כמה שצריך, ותחזור מייד וsmoothly למרכז. כאשר אתה עושה את זה ברכס, תשאיר את הגוף בתנוחת סרטן, שחרר ברקס פנימי, תוסיף ברקס לכוון הפנייה, ועם הכניסה לסיבוב, תביא את הגוף למרכז, ותתחיל לאזן עם הטיית גוף החוצה. התיזמון הוא קריטי. הרעיון הוא לא לאבד עילוי בהיגוי מיותר. זה פחות מסובך ממה שזה נשמע והטראסות הן יופי של משטח אימונים."

אני טס מעל חוות פזורות לאורך האוכף, מחפש עילוי. ילדים מנופפים לי לשלום. זו אחת מהפעמים האלה בהן אני לא יכול להוריד את הידיים מההגאים, אפילו לשניה. אני בריכוז טוטאלי בחיפוש אחר רמזים לעילוי. אין מה לדבר על עצים זזים. אני מחפש תנודה של עלה, ריח של תבשיל, כל דבר. כלום. אני מסתובב חזרה אל עבר הוואדיון הקטן בחיבור בין האוכף והקיר הירוק, אולי אמצע שם שרידי עילוי. בסיבוב, אני מאבד גובה ויורד לצד החוות משמאלי. הילדים מנופפים בהתלהבות, ולתוך הבועה שלי מתגנב קולם. "קה נא מה לוס טה נא קה מס לוס טה..." אני מאבד עוד מטרים ספורים, עובר צמוד לחווה, והפעם מבין. "נמסטה קרלוס". נראה שהפרוטזה הקשורה לריתמה הפכה להיות החתימה שלי בשמיים.

***

אני מגיע לחיבור ושוקל האם לבצע סיבוב חזרה לאורך האוכף, בתקווה שמעט העילוי שיש יחזיק אותי עד שיגיע הגל הבא, או לסכן את הגובה שיש ביציאה החוצה. הסבירות למצוא בחוץ, עם הגובה שיש לי יותר מנמוכה. אני פחות ממאה מטר מעל העמק, במעלה הערוץ. ההחלטה מתקבלת עבורי. מורה הדרך שלי חוזר אליי. הייתי רוצה להאמין שנוצר בינינו בונדינג והוא בא עבורי, סביר יותר להניח שלא היה עילוי בצד שמאל של האוכף. תהיה הסיבה שתהיה, לא יכולתי לקבל מתנה יפה יותר ממטת הכנפיים מעליי. הנשר טס מעליי, החוצה מהרכס, הסתכל עליי, התיישר ונטה שמאלה החוצה מהאוכף אל המקום האחרון שהייתי מצפה שיהיה בו עילוי. "זה אולי טוב בשבילך, אבל לא מספיק בשבילי" חשבתי באותו שבריר שניה בו המשכתי לטוס ישר. מבט נוסף שלו, הרגשתי ננזף, ופניתי שמאלה אחריו, לא מסיר עיניי ממנו. בעדינות הוא מסתובב חזרה ימינה, והוואריו מתחיל להשמיע קולו. בעודו ממשיך את הסיבוב, אני עושה סיבוב שטוח, מרגיש היטב את הזרם. אני נשאר מתחתיו, רחוק יותר מהקיר ממה שהאינטואיציה שלי אומרת, גונב כל העת שמאלה, במעלה הקיר הירוק. אני עובר את הקרחת באחת השלוחות, ובפעם הראשונה מזה דקות ארוכות, מרגיש שאני בדרך לפסגה. במחצית הדרך מעלה הטיפוס הופך לקל יותר. שתי שלוחות מטפסות למפגש בפסגה בגובה 2,400 בשיפוע של כ80 מעלות, ואוספות לתוכן את התרמיקות והבריזה של עמק ארמלה. אני עולה בקצב איטי אבל קבוע, מבטי אל ענני קומולוס מעבר לפסגה. הם נראים ידידותיים, לא יותר מכמה מאות מטרים גובה, ופיסות שמיים כחולות מפרידות בין אחד לשני. אני יוצא החוצה, על מנת להתחבר לתרמיקה החזקה יותר שמזינה את הענן. אין מקום לשאננות. את הנשר, אני לא רואה. במקום הזה בעבר נכנסתי לסינק של מינוס 7 ולא הצלחתי להתברג חזרה. הפעם, אני נכנס לתוכה, ומתמרכז. קצב העליה עולה לכדי 4 מטר לשניה. בהחלט סביר, בהתחשב שאני מאה מטר מתחת לענן. הוא ידידותי, אני משכנע את עצמי, אבל נשאר במעלה הרוח. אין זכר לאפור מאיים. אני בקדמת הענן, הראש אומר לצאת, הרצון אומר להיכנס, אני נושם נשימה ארוכה, עוד אחת, ונותן לאינטואיציה לקחת. היא לוקחת אותי, בעדינות, במורד הרוח אל השקע בבסיס הענן. אני מוקף בצמר גפן קריר, עולה לתוכו ומטעתף בו. מבט מטה, והרכס הירוק הולך ומטשטש, נהיה בהיר יותר ויותר, עד שנעלם בלבן. כולי עטוף לבן. השמש בוהקת מדרום בוהק רך.

ברוך הבא לממלכת השמיים, היא אומרת בקול סקסי, אם כי מתכתי. עד כאן. תעתועי הפחד עושים את שלהם. אני יוצא מפה! מכוון אל העיגול הלבן במרכז הבוהק. מצפן אלקטרוני ומצפן מגנטי לגיבוי אומרים לי שאני בכוון הנכון. "רי – לקס... ווי אר פיין" אני שומע את קול האהבה. אני נספג בלבן, צליל האוויר במיתרים נבל שמיימי. העיגול מגביר את הבוהק, ובשניה, לבן יוקד הופך צהוב מסנוור, שמיים כחולים מקבלים אותי בצליל טיסה שונה, הענן עדיין מתחתיי, ומשמאלי ומטה עננים נוספים. אם דה ווינצ'י יכול היה לראות את זה, ולא רק לדמיין את זה... אדם בגירוש מגן עדן היה רתום לכנף עם חיוך כמו שלי.

העילוי מסתיים ב2800 ואני יוצא לכיוון האנטנה מעל העמדה בסרנגקוט. אני נשען לאחור, ידיים מאחורי הוויליינים, רגל מוכנה על הספיד בר, נינוח לקראת החצייה של כשמונה קילומטרים. יש לי כ300 מטר עודף. אני פשוט נהנה מהנוף. כעבור מספר דקות, מצטרף אליי ידידי, הנשר. הוא טס כמטר מעל שפת ההתקפה של הכנף שלי, טופס טרמפ על העילוי. הוא מביט בי, ואני מרגיש שהוא אומר לי תודה. אנחנו סוגרים מעגל. אני מעיף את הבאסה על כך שאין לי מצלמה, באותה שניה שהיא מופיע. בעקבות הטיסה הזו אסדר מתקן למצלמה בקסדה. כל כולי מרוכז בנשר, עוקב אחר כל תנועת גוף שלו, כל תנועת כנף, כל תנועת נוצה. את מרבית התיקונים הוא עושה באמצעות שבעת הנוצות בקצה הכנף. סנסורים המגיבים לשינויים בזרם ברמות שאנחנו יכולים רק לדמיין. כל כולי שם, מגיב בתנועות גוף עדינות ברגע שהוא מבצע תנועה. הוא מביט עליי, ואני מרגיש שהוא משדר לי "יפה...".

בסרנגקוט, הוא פונה ימינה לכוון טוריפאני, בעודי ממשיך לכיוון האגם, לנחיתה במאיה דווי.

הוא שולח מבט אחרון לעברי, ואני קולט ממנו, "אנחנו עוד ניפגש".

תבור פוקארה מבוא חמה

2009-06-25T18:19:00.002+03:00

הנחיתה בערוץ הנחל היבש על האיירבג נתן את הכיוון לפתרון עניין הפרוטזה בעת טיסה. פרוטזה בנויה לדריכה. מקומות התמיכה כואבים כאשר הפרוטזה תלויה מהם. הבעיה נפתרה בצורת מתקן תליה לפרוטזה.

יחד עם פוקסי, איש הפרוטזות היקר והאגדי, בנינו מנגנון שיוצא מרצועת החזה, עם חלק אלסטי, הנסגר עם רצועת וולקרו על הפרוטזה מתחת לברך. מיתר עם קליפס היוצא מהקרבינה הימנית מחזיק את הרגל והפרוטזה תלויים. לנחיתה פותחים את הקליפס. הקליפס יכול להתחבר למספר מקומות על המיתקן, ונותן אפשרות לרמות תנועה וגמישות שונות. ניסיתי את זה בארץ וזה עבד יפה. בעיקר הפסקתי לעשות לאנשים התקפי לב בדשא בנתניה. לא יותר "אוי, אוי, אוי, נפלה לו הרגל" מפי לורנס, אשתו של ירון. "אוי" בשורוק צרפתי נפעם.

***

בעיה חדשה נוצרה בטיסה בהרים, בהם לא טסתי כבר יותר מעשור. טיסה אלימה בהשוואה לשאנטי של הרכס.

אני זוכר את תחושת ההחמצה כאשר הייתי פוגש את הטייסים הוותיקים חוזרים מהתבור ומבוא חמה, לנוח קצת בטיסת רכס. הם נראו לי כמו טייסי קרב, הולכים על הטרמק, חופת המטוס פתוחה, הקסדה נשענת על כתף ימין, האוויר החם מציף אותם מעל המסלול. "טופ גאן", "אפולו 13", גיבורים.

האגו שלי ישב בפינה, מתבייש. פולניה היושבת לי על הווריד לא שוכחת לשאול אותי למה אני לא יכול להיות כמוהם.

בטיסה בתרמיקות הברך כואבת מהמגע עם הפרוטזה. אני חייב את הרגל להמראה. להמריא ממצב ישיבה לא נותן פתרון מלא. חייבים להוריד, אבל, איך? ואיפה לעזאזל שמים את הפרוטזה?

בתום שני לילות במשרד, בפוקארה, סיימתי "לייצר" מנגנון. הרבה אנשים תרמו מחשבה ואזהרות. לשמור על שווי משקל של הרתמה, לא להפריע להוצאת רזרבי, לא לפגום בכניסת האוויר לאיירבג. בתחילה תכננתי מנגנון שעובד עם ידית של רזרבי, במשיכה אחת. בסוף הגעתי לשיטה בשלבים. KISS. שני מיתרים, כל אחד עם קליפס טיפוס בקצה מתחברים לפרוטזה, אחד בקרסול, השני בברך. הקליפסים מתחברים לקרבינות והפרוטזה שוכבת מתחת לברכיים, בקדמת הריתמה. מיתרי התליה עוברים דרך שני קליפסים בקדמת המושב, מונעים את תזוזת הפרוטזה.

לקח מספר ניסיונות להגיע לפשטות.

בניסיון הראשון, הפרוטזה עפה 400 מטר בנפילה חופשית על טראסת אורז במעלה וואדי צר. הייתי שלוש וחצי שעות באוויר, מחפש במרוץ נגד הזמן. היה ברור לי שאם אני לא מוצא את הפרוטזה ראשון, היא הופכת להיות עציץ בבית של מישהו. למזלי המראתי עם מכשיר הקשר השני של אנדראה הרומאי. שוב ושוב הוא לא הבין מה אני רוצה ממנו, עד שצעקתי לו "מיי דיי פרוטזה, מיי דיי פרוטזה!!!". "נוווווו..." , הוא אומר, בחולם, בעודו מתנשף בין גלי צחוק. "סייייי...אני צועק חזרה, "ואשמח לצחוק איתך אחרי שהפרוטזה תחזור לרגל שלי, קח בבקשה 5 ילדים, תעלה על מונית, ותסרקו את השטח, שבין השביל לוואדי..."

מצאתי את הרגל, שתולה בטראסה, והדרכתי את אנדראה. השמועה עשתה לה כנפיים, וכאשר נחתי כל החבר'ה במאיה דווי קבלו אותי בצלצולי מזלגות על כוסות הבירה, שריקות ומחיאות כפיים. הילדים רצו אליי לקפל את המצנח. "היי קלוס, נו פיי טודיי!!!"

בניסיון השני, נשאבתי לתוך ענן.

הגאווה הציפה אותי בפעם הראשונה שהצלחתי להוריד ולהצמיד תוך כדי עליה בתרמיקה.

עם הפשטות, והנוחות, באה התקדמות.

***

בנסיעה לתבור אמרתי שאולי היום, בכל זאת, אאבד את בתוליי, ואגיע למבוא חמה. ישר, באינסטינקט השרדות, אילן, אדריינוס ואבי התורכי נכנסים למלחמת אין ברירה בשטן, לאחר שפתחתי עליו פה. "הלוואי שננחת בשלום!" יורה אילן, מסובב גופו שמאלה ממני, כמו נכנס לתרמיקה חזקה, אשר תרחיקו מצרה. מבטו אל על, החוצה מהחלון, מחפש רחמי שמיים, דופק על החלון, אצבעותיו מקובצות לאגרוף, כאילו הזכוכית עץ, ולאחר מספר נקישות ידו המיוזעת מחליקה מטה, מלווה אנחת רווחה. אולי ניצלנו. "המראות בטוחות ונחיתה בשלום!", זועקים אבי ואדרי. אדרי, בנשיפה ארוכה, מוסיף "טפו, טפו, טפו". בטיחות קודמת לכל.

"אין לי כוונה לצאת." אני מרגיע אותם. אני עדיין מתאמן בתרמיקות. יוצא מטריגר אחד, מטפס, יורד לטריגר השני, מטפס, יורד לראשון...אם אני עוזב את ההר, ואיבדתי את התרמיקה, אני נוחת. נגמרה הטיסה. אני דוחף את עצמי לרמת האימונים בנפאל.

"אין לך מה לרדת לפני שלוש שעות" אומר לי שוב סבסטיאן. "רק אחרי שעה הגוף נכנס ל"פריוקנזי" עם הכנף. כאשר אתה בתדר עם הכנף, אתה מגיב אליה בצורה אינסטינקטיבית, אינטואיטיבית. כל עוד אתה עסוק בשליטה בכנף, אתה בשליטתה. תפנים," סבסטיאן מרכך את המבט ואת הטון. "דחוף את עצמך בשיטתיות, בהתמדה ובצעדים מותאמים ליכולת שלך. אני מציע שתוסיף 15 דקות כל יום." אני מחשב בראש כמה זמן ייקח לי. שבוע, שבועיים. נתפס כאפשרי. "ועוד דבר," סבסטיאן מצייר מעגל באצבעו, "אתה צריך לקחת את כל משהיקום נותן לך על מנת להישאר למעלה. תגיד לאגו שלך ללכת לחפש את החברים שלו. זה לא הזמן לטוס בלי ואריו, או לחפש תרמיקות חדשות. זה לא הזמן לדיונים על "נחשב" או לא. תיעזר בטייסים באוויר, בנשרים, בוואריו, בכל דבר שמשאיר אותך באוויר. אל תגיע מתחת לטריגר הגרניט. משם לא תמיד מצליחים לעלות חזרה. תקבע לעצמך את "גובה החירום" שלך. בשלב הזה זה 100 מטר מעל הטריגר. אם הגעת אליו אתה שולף את הלוחם."

תעלה על תרמיקת הבית, תטפס לבסיס ענן, תרד 100 מטר, ותחזור במעלה הרוח, תוסיף כל פעם עוד כמה מטרים לירידה. דבר איתי שוב כאשר תאסוף 5,000 מטר לטיסה בשלוש טיסות רצופות.

סבסתיאן מחייך. זה לא קשה יותר מדברים שכבר עשית. שמעתי שאצלכם בצבא לא מלקקים דבש. חוץ מזה, שכאשר תגיע לשלוש שעות, יותר ויותר פעמים אתה תגיע ל"גובה החופש" שלך.

"גובה החופש"?

כשתגיע ל2,500 אתה משחרר הכול. אתה משחרר את הנפש שלך, ולוקח טרמפ על הנשמה שלך. אתה טס עם לב פתוח ועיניים סגורות. אתה הופך להיות אינטואיציה בתנועה." סבסטיאן מרים על עצמו גבה, אבל ניכר שאהב את צליל המילים שיצאו לו. שחרר את הנפש שלך, הוא אומר לי בעיניים טובות וחיוך מתרחב. "זה סיקרט איז זר איז נו סיקרט, מון שר אמי"

"הגוף והנפש הם כלי שרת של נשמתך. נשמתך אומרת להם מי הם, וכך הם מתנהגים. תראה את עצמך כחופשי, ותהפוך לכזה. תראה עצמך כמרחף חפשי ותיצטרף לנשרים."

סבסטיאן לוקח לגימה ארוכה מהיין הצ'יליאני. היה מתאים לו יותר להחזיק גביע מתכת מימיי הביניים. כוס יין מזכוכית עושה עוול לקרניבור טורף מול קילו פילה. הוא חותך נתח, מביט בו נוטף ממזלגו, מביא אותו על פיו, ונעצר.

"תיזהר מהאגו, הוא מניאק לא קטן." הנתח נכנס, נתחן לאיטו. סבסטיאן מגלגל עיניים השמיימה עד סגירתן ועוזר לביס עם עוד קצת יין. רגע של שקט. כבוד לרגע. עיניו נפתחות לתוך שלי. "תשדר שאתה רוצה להיות חפשי, שחרר את הנפש, והתהליך יתחיל. פרי יור מיינד...", אומר לי סבסטיאן ואני שומע את מורפיאוס בדוז'ו. "אגיין!" (again!)

***

אנחנו מגיעים לעמדה מוקדם. אין מצנחים באוויר. רכיב דרומי, משבים חזקים. אילן קורא את התמונה וממליץ לצאת מבלי להתמהמה.

אני יוצא שלישי, בסרט נע שממלא את השמיים בפרפרים צבעוניים. אני יוצא מספר פעמים לכוון צפון מערב, לא מוצא כלום וחוזר להר. התרמיקות נשפכות לכוון המנזר, ויש לנצל את הכיוון אל תוך הרוח למאקסימום כדי להיות בגובה נוח בסיבוב בראש ההר. בסיבוב או שניים יכולתי לראות בפירוט רב מדי את חצר המנזר, ונזקקתי לספיד סיסטם. לא נעים, לא לעניין. טיפסתי מספר פעמים, בתחילה בקדמת ההר, ולאחר מכן המשכתי לעלות מאחוריו. הפרפרים הלכו ונעלמו צפון מזרחה, בעודי יורד שוב לעמדה, לטיפוס חוזר.

אחרי שעתיים וחצי הייתי לבד באוויר, שרירי הבטן נותנים אותותיהם. גלשנים התחילו לצאת. ירדתי מאזור ה 1,100 ועברתי את המנזר בכיוון צפון מערב. מעל הרכס, מצביע לכיוון העמדה, המהירות הקרקעית שלי ירדה לכוון ה 5 קמ"ש. אני מוסיף עוד כמה עשרות שקלים לקופת "היה שווה להשקיע בוואריו משולב GPS", נזכר בשיחה בבנדיפור, ומחליט לרדת לנחיתה.

בנדיפור היא עיירה הנמצאת כשעתיים נסיעה מפוקארה, וחמש מאות שנה אחורה בזמן. נכנסנו לעיירה והרגשנו שהגענו לימי הביניים, לשייר שלוו ומאות תושבים אשר לא יודעים מתח מהו. רחוב אחד, אין כניסה לכלי רכב. רחוב מרוצף, מקדש קטן עם נרות דולקים, צלצולי פעמוני רוח משתלבים במקצב המקום. מבני קומה ושתיים, עם מרפסות עץ בגווני שנים פונים פנימה אל הרחוב, שטוף השמש החורפית, והחוצה אל הרכסים הירוקים. אנו יושבים במרפסת מסעדת "קה גרניי" (מה לעשות? בנפאלית, מקביל ל"מעלש" בערבית) מעל הפגודה שבמורד הרכס, דקות ארוכות. ארוכות מדי, עוד יסתבר לנו.

בקצה הרחוב, מתחיל שביל המוביל לעמדה. אנחנו מטפסים מאחורי הרכס, הרי ההימלאיה מלווים אותנו מצפון. אחרי 20 דקות, מגיעים לאוכף, לעמדת ההמראה ולציוד שלנו הממתין. עמק רחב מאוד נפרש 1,000 מטר מתחתינו. הרכס נמתח לאורך כ - 5 ק"מ. קיר מיוער בסגנון ה"קיר הירוק", בתוספת להקת קופים ועצי ענק הגדלים רק באזור. ההרים מדרום מטשטשים באופק. המקום מקבל את רוחות העמק באופן קבוע, מה שעושה אותו אתר מדהים לטיסת רכס.

"...בשום אופן אסור להיסחף מעבר לרכס. הר השאול ב"שר הטבעות" מפחיד יותר. זהו אתר טכני, והיום יש לנו שילוב של רוח עמק, אמנם מול האף, אבל עם תרמיקות חזקות. אני אשלח אתכם אחד אחד", פוסק סבסטיאן, ומסיים את התדריך.

חבר'ה מתחרבשים עם ההמראה. כעבור חצי שעה נשארנו 4, והרוח מתחזקת. 10 דקות מאוחר יותר, אחרי 5 ניסיונות, אנחנו שלושה. לוקח יותר להוציא את השלישי. נשארנו טוני ואני. סבסטיאן ניגש אלינו. הליכתו משדרת "בד ניוז", פניו לא משאירים מקום לתקווה, ומילותיו המסמר האחרון על ארון הקבורה של טיסת היום.

"סורי מז אמי, זה מאוד גבולי"

"כמה?"

כמה מה?

"כמה קמ"ש הרוח?"

"אני לא צריך מד רוח!" סבסטיאן נשמע כאילו העלבתי את הטבע בכבודו ובעצמו.

"מעל 35?" אני מתעקש.

"למה 35?"

"כי זו המהירות של הכנף שלי"

"נניח 35, איך זה עוזר לך?" עיניו נסגרות לחריצים, וחיוך צומח מזווית הפה.

"אני יכול להתקדם בגלסים, 45 מעלות לרוח, כמו בשייט"

"אני אמנם משווייץ ההררית, אבל אני מבין קצת בסירות. מה הם חלקי הסירה?"

"מפרשים," אני עונה והוא מצביע על הכנף,

"גוף הסירה," והוא מצביע עליי

"מנוע"

"אין לנו, אם כי השילוב משקל וגרוויטאציה הוא המקביל שלנו, ומה עוד?"

"ערכת עזרה ראשונה?"

"תיכף יצטרכו בשבילך! מה יש בסירה שאין בטיסה?"

אני יכול לחשוב על כמה דברים, אבל מבט זריז אל הקופסא עם הצלב האדום משכנע אותי לא לענות.

"מה יש בסירה שמאפשר לך להתקדם בכיוון הרוח בגלסים?"

"קיל..." העיניים מתחילות להיפתח לי.

"...ששוקל עד מחצית ממשקל כל הסירה ומגיע יותר עמוק מגובהה! איפה יש לך את זה במצנח רחיפה?"

רגע של מבוכה.

"we are killers with no keel" אומר לי טוני בסימפטיה.

"אתה רוצה להגיד לי שאם אני טס 90 מעלות לרוח אני לא מתקדם?"

סבסטיאן עושה קו באדמה, מקביל לכוון הרכס. "זה הרכס. אתה רואה את הנחל שם?" מצביע על פס זורם כחול וורוד לאורך העמק, ועושה קו מקביל לקו הרכס באדמה. "אנחנו כאן," אומר ותוקע את מקל הבמבוק על הקו הראשון, "בנקודה א'. עכשיו נניח שאתה רוצה להגיע לשם, לנקודה ב'," מצביע על גשר מעל הנחל מולנו ותוקע את המקל על הקו החדש, מול א'. "זאת הרוח," מניח את מקל הבמבוק בין א' לב', יוצר זוויות של 90 מעלות בין הבמבוק לקווים על האדמה. "אם המהירות שלך שווה למהירות הרוח, כאשר אתה טס מנקודה א', לא משנה באיזה כיוון שלא יהיה ישרות אל ב', מול הרוח, אתה תהיה מאחורי קו הרכס, קומפרי?"

"אבל למה אני לא יכול להתקדם הצידה?"

"מכיוון שאין לך קיל ליצור התנגדות, ומכיוון שאוויר יותר דליל ממים"

אני מסתכל על סבסטיאן, מתבונן בי, מחפש חוט.

"אלה עולמות שונים. בים אתה לא יכול להתקדם חרטום לרוח, נכון? ברחיפה כן. תחפש בספרים שלך על שקול ווקטורי. מעבר לכך, 35 היא המהירות האווירית שלך. פיטגורס יגיד לך שהמהירות הקרקעית שלך קטנה יותר, ואני אגיד לך שאתה לא רוצה להתקרב למגבלות. קח את זה בחשבון בשיקולי המראה.

ברוך בואך לים האוויר.

אלור, מתקפלים, מחר יום חדש."

פעמוני הכנסייה מצלצלים, ואני נכנס לסינק לקול צחוקם של מלאכים. אני מסתובב לדרום מזרח, מקבל מהירות ומתרחק מההר. בחרתי שדה נחיתה הגובל עם כביש הכניסה לדבורייה. גבול השדה מול הרוח מוגן בשורת עצים. לא יותר מ200 מטר עד סטאר, ועוד 50 לקפה של טיהאני.

***

מבט סביב ואני רואה 4 גלשנים בתרמיקה צפופה, נראה מעל גובה ההר, דרום מערבית ממנו. העיניים שלי מטיילות מהם, בקו דמיוני נגד כוון הרוח, מחליט שיש לי עוד גובה לפני הפיינל, וניגש לחתוך את הקו. האוויר נהיה מחותחת, אני נותן לכנף לזרום אל תוך הסינק, ואני בפנים. כמה סיבובים אחרי זה, עדיין מתחת להר, נפרדות דרכינו. מצאתי שדה נחיתה חלופי בכפר ליד, וראיתי רכס קטן מאחוריו, במדרונות הדרום מזרחיים של ההר, שנראה כמו טריגר אפשרי. שוב, אני בפנים, חוצה את הכביש הראשי ומטפס ל1,350 בסיבובים הולכים וגדלים. ישראל הקטנה והיפה פרוסה מתחתיי. המנזר מערבית ממני. הלאה, במרחק, אוניברסיטת חיפה בולטת כמו שן ברכס הכרמל. גבעת המורה נראית כמו גבעת חול קטנה, הגלבוע צומח מתוך עמק בית שאן, הנפגש עם עמק הירדן בערפילים. מתחתיי השדות של כפר קיש, ובמבט לצפון מזרח הכינרת, נראית כמו אגס דורש ביס.

בערפילים, רמת הגולן ומבוא חמה, הארץ המובטחת. אני מקבל החלטה. זהו, זה, אני ממשיך. זה היעד. מבוא חמה, הנה אני בא.

***

לא עוברת דקה מההחלטה הגורלית ואין יותר תרמיקה. או שהגעתי לקצה שלה או שאיבדתי אותה. רכס יבניאל נכנס לפריים. אני מזגזג בחיפוש במורד הרוח. כלום. למאגר המים אני כבר לא אצליח להגיע. אני צריך את המרחק הקטן ביותר לרכס. אם אני מצליח לעבור את קו הרכס, אני מקבל עוד מאתיים, שלוש מאות מטר גובה. אני מהמר על שן ברכס. הדבש נוטף משם, אני חושב, ומשחזר תיאוריית תרמיקות ליסייד. לקראת הגעה, כבר בתוך רזרבות גובה, אני נכנס לסינק של מינוס 3, ומנסה להתרכז מעל הקללות של הקול שרצה להיצמד לכבישים. "התרמיקות לא נוסעות בכביש!" הוא מצטט את קול ההחלטיות בלגלוג. "ממש פילוסופיה עמוקה..." לגלוג הופך במהירות להתמרמרות פולנית. "עכשיו נצטרך להיסחב משומקום, עם 20 קילו על הגב, ומה עוד ש..." ופתאום, שקט. קולו נגדע ברגע שקולי נשמע.

"לך מפה, עכשיו. לא הזמן, לא המקום."

בשקט שנוצר אני חוזר למרכוז. מהירות הרוח נמוכה, מתחת ל10 קמ"ש, לא צפויים רוטורים מעבר לרכס, אני יכול לעבור נמוך, וחייבת להיות שם תרמיקה. חייבת. יתירה מזאת, היא תהיה חזקה. הרוח לא מפזרת אותה. הרוח עוברת מעל לשלוחות הרכס, שמתחממות על ידי השמש מהבוקר. אני חוצה את קו הרכס, ומרגיש שנכנסתי לכבשן. "היא חייבת להיות פה", לופה לוחשת לנו. אני מרגיש את זרמי החום באוויר. דקה של מתח בזמן שאני טס אל עבר שלוחה והתרמיקה שלי אכן שם, לוקחת אותי לכוון ה1,100. אילן בא לבקר אותי ומזכיר לי את הטיפים. נחל יבניאל, והאזור דרומית לצמח.

אני מצליח בעיקר לשמור גובה בדרום צמח. אחרי שלוש ורבע שעות, אני מותש, ונכנס לגלישה לשדה הנחיתה מתחת לעמדה במבוא חמה.

אני ניגש לנחיתה שהפכה להיות טבע שני. פלייר ארוך, ברקס ראשון מספר מטרים מהקרקע, כנף אחורה, קדימה, וכאשר מעלי, 50 סנטימטר מהקרקע, אני מזקר, מתיישב על כורסת ספוג / אוויר.

אני לא שוכח להודות, כל פעם מחדש, לאלה שתכננו את האיירבג ככלי לטיסה יומיומית ולא רק למצבי חרום.

אני שולח הודעת אס.אם.אס לידידה יקרה:

"איבדתי את בתוליי בדרך מהתבור למבוא חמה".

אני מתקשר לחברי הנפש שלי, עושרי האמיתי באושר הרעות עמם, קשר אמיץ הנובע מתשוקתנו המשותפת לפרוץ את גבולות עצמנו בשמיים, מספר שאכן נחתי במבוא חמה, ושומע מהם שהם כבר בכביש 6 בדרך לנתניה, ממהרים לתפוס קצת רחיפה ברכס.

***

הדודג' דאבל קאבינה יורד מהכביש ובולם בגלי אבק רועשים. אילן, אדריינוס ואבי התורכי מרעיפים עלי אהבה. אילן מוסיף מקלחת, כיאה לטיסת סולו קרוס ראשונה.

Fear and Commitment - a duet

2009-06-14T12:02:00.002+03:00

על נחישות, פחדים, בטיחות ומה שביניהם.

ארוע שהיה כך היה.

יום שבת, מבוא חמה אחרי לילה סביב המדורה.

זיגי קיבל את שלא יכולנו לאכול יותר, וקיבלנו לקינוח את שלא יכולנו לדמיין.

קמנו מוקדם, אך חרף אנרגיות הציפיה ששידרנו ליקום, הרוח בוששה לבוא.

חניכים יצאו וירדו בזמן שכולנו מנסים לנחש מה היה קורה אם היו נכנסים חזרה לרכס לקבלת עילוי.

סביב 11:30 זה נראה סביר, והתחלנו להתארגן ליציאה. אופטימיזציה בעיצומה. מוקדם מדי יורדים. מחכים יותר מידי והרוח תתחזק למימדים מחוץ לטווח הטיסה שלנו. לא רק חזקה מידי להמראה, אלא חזקה מדי לטיסה. היא תהיה בטוח מעל ארבעים, והימורים מגיעים לכוון ה50 - 60 קמ"ש.

אחרי כשעה של תרמיקות סביב הרכס, אני יוצא לכוון הכנרת, לא מוצא תרמיקות, חוזר לרכס מדרום, מזהה את הטעות מאוחר, ממשיך לחפש בכוון המעיינות, מסתובב חזרה דרומה בעילוי מול הרכיב, אך בסך הכל מאבד גובה, ויורד לנחיתה.

יסעור, חקלאי מקומי ומתוק אמיתי, לוקח אותי מנחיתה להמראה בזמן שיא של 30 דקות. באתר נשמע רחש עדת המרחפים. לצאת או לא? פטריות בידי אדונהין, מסתכלות מעלה בשאלה, על האיש שיתן להן חיים.

הרוח תתחזק. הקווים על הכנרת נהיים יותר כסופים, עוצמת המשבים עולה לכדי 32 במדרון, 27 בעמדת ההמראה. גבולי. יש אולי שעה, שעה וחצי זמן טיסה, עד שיהיה נכון לרדת.

אני לובש את החליפה.

בנפאל מצאתי את עצמי נמנע מעילוי במהירות של 7 מטר לשניה. לרדת לנחיתה ייקח לי דקה. אני צריך לזהות כמה דקות לפני שאני ממש לא רוצה להיות שם. אני צריך לשמור מרווח בטחון גדול, לשחק עם התרמיקות בחוץ. כמה בחוץ? מהו מרווח הבטחון, כמה תדחוף אותי הרוח מזרחה במהלך הירידה. תמונה בה נחתתי בשדה המוקשים משאירה את חותמה. הפחד לא מרגיש מסופק, ומביא לי מייד עוד אחת. הפעם אני גם פצוע. לפחות, הוא חסך ממני את הפיצוץ.

הפחד מוביל. הנחישות מותקפת. היא מנסה לדבר הגיון, אך טוענים כי מטורפת.

קם ועלה הדגל האדום הקמאי.

טוטם הבטיחות שולט.

מחשבה עולה בקול נשי, אוהב.

תגדיל את מרווחי הבטיחות. תצא החוצה, תעזוב את הרכס, ותחפש תרמיקות בחוץ.

וואלה!

אם אני יוצא עכשיו, אני מגיע לקו החוף של הכינרת. מאקסימום, אני נוחת במים, אם נראה לי שאני לקראת נחיתה מסוכנת. מים מתוקים. מייבשים את המצנח, מלטפים את האגו, טופכים על שכם הנחישות, לוחצים את יד הפחד על מצגת מעולה, ומעלים את שכרו של מנהל המשא ומתן.

אני נרתם.

קולו של סבסטיאן חוזר אליי.

אני יכול ללמד אותך.

אני יוכל ללמד אותך רק אם באמת תחפוץ ללמוד.

התשוקה ללמוד צריכה לגבור על האחיזה בקיים.

ללמוד זה להשתנות.

ללמוד לטוס זה לפתח אינטואיציה לטיסה,...סבסטיאן מקבל שוב מימדים של נביא זעם,

...זה לשחרר אותה מכלאה.

על מנת לאפשר לאינטואיציה לקחת אתה צריך להרפות.

אתה צריך לאפשר לנלמד להספג. ההבנה היא רק התחנה הראשונה.

את השפה הפנימית שתפתח האינטואיציה עם הנלמד, אתה לא יכול להבין.

אתה רק יכול לחוש, אם תאפשר לעצמך לחוש.

על מנת לחוש, אתה צריך להרפות.

- להרפות ממה? אני שואל, הולך לאיבוד בענן הדימויים. הוא נשמע לי כמו גורו, ניו אייג'.

אהה, מון אמי, טרה בון קסטיון...

אתה צריך להרפות ממה שאתה חושב שאתה יודע...

- מצמוץ עיניים יורה לעברו – איך אני אמור לדעת...?

אני מתחיל קוטע אותו, אך הוא ממשיך, עיניו בורקות, והוא חושף חיוך ענק.

...אבל זה החלק הקל.

החלק הקשה זה, להרפות מהמחשבה בכלל.

שחרר את נפשך, אומר לי סבסטיאן על שניצל, פירה ושעועית אפויה תוצרת היינץ.

בדיקה אחרונה. אבזמי רגליים, חזה, וויליינים בסדר, ספיד סיסטם מחובר, ליטוף על ידית הרזרבי, פרוטזה מאובטחת. אני עומד לקום, ומרגיש יד על הכתף.

"קרלוס! ..." אומר לי נמור, "אני לא בטוח שזה רעיון טוב לצאת"

"כן, אני מתלבט בעצמי..." משאיר את השאלה מהדהדת באוויר.

"אתה יודע, אם יש ספק, אין ספק" ושולף מולי חיוך מלא רחמים.

המבט שלו חודר לתוכי, משבש את המחשבה. הרוח מערבית,...אני טס בגלסים, בזווית לרוח, כמו באימוני השייט התחרותי,... אם ספיד סיסטם, זה רק לחירום! טוב, זה חירום!,...נגיד 18 קמ"ש מהירות קרקעית לחדירה מול הרוח, זה 5 מטר לשניה, נגיד יחס גלישה של אחד לארבע,...רגע, למה אתה רוצה להכניס את עצמך למצב של חרום??? מי אמר שספיד סיסטם זה חירום?!! זה כלי! לך תלמד קורס אסאייווי,...אבל עדיין לא למדת!!!

המבט של נמור מוצא את השאלה בשלי, ואני מבין שאני לא בשל לטיסה הזו.

אני מתקפל.

התקפלתי עם שאלות, ותקווה לתשובות.

תשובות אשר ירחיבו את אופקי הטיסה, הן במרחב, הן בזמן.

אני מאמין, ששנים רבות מהיום, אהיה זקן הטייסים החפשיים עלי אדמות.

עד אז, וכל הדרך עד לשם, אני רוצה להרחיב את מימדי הכלוב.

Videos

2009-06-07T16:22:00.003+03:00

The green wall, flying with vultures:

טיסה עם נשר - סרנגקוט

פירינאים צרפתים, אקוס Accous

Dickie Danda 2

2009-05-28T09:57:00.003+03:00

אדרנלין פמפם כל הדרך אל העמדה בדיקי דנדה. ענן קומולוס מזמין, ותוך דקות אני יוצא, ראשון.

wind dummy, קוראים לזה. אני מתיישב ברתמה ותוך שניות, אני נשלף.

אינטואיציה לוקחת ואני מבצע בעיתת מספריים שלוקחת אותי יחד עם הכדור לעומק הרשת.

שאגות האוהדים באצטדיון מחרישות אוזניים. מהירות הסיבוב גדלה, הרוח מחליפה את האוהדים והשאגה מתגברת.

אני נשכב על הצד, מושך עוד טיפה היגוי פנימי. G מתגבר, מדביק אותי לרתמה. הכנף מגלה רצונות משלה, ומגבירה הטיה.

תוך שניות אני שוכב על הצד, ויותר מרגיש צלילה ספיראלית מאשר רואה את הקרקע מתרחקת.

ללא ואריו שיאשר לי אחרת, יצאתי, כך הסתבר לי אחר כך, מהתברגות טוטאלית.

נזרקתי מהעילוי לזרם אוויר יורד חזק עוד יותר, התרמיקה זרקה אותי החוצה בזעף ולפני שיכולתי להגיד ג'וקי סנדרסון

מצאתי את עצמי במחצית הרכס, מתרגל בעל כורחי טיסת סרטן. איבדתי את הסייקל.

אני רואה את הג'יפ מגיע לשדה הנחיתה. מבט זריז בשעון – יש לנו זמן לטיסה נוספת.

עוגמת הנפש מתחלפת להתרוממות הרוח של עצם היותי טס, בנפאל, טראסות מתחתיי,

ובית ספר ממתין לפזר מעליו סוכריות.

הטראסות עוקבות אחר הקונטור הטבעי של ההר, נכנסות ויוצאות בSים מתפתלים,

קווי גובה של מפה טופוגראפית המשורטטים על האדמה.

בטיסה בשמיניות אתה מתמזג עם הצורה של השלוחה, עוקב בטבעיות אחר קווי המתאר.

אני מתעקל עם גל הטראסה לשמאלי. גופי בנטייה ימינה ובסיבוב חזרה בשמינייה,

ברגע שאני מרגיש את העילוי מתגבר, אני מחריף את ההטיה,

מוסיף היגוי ומתחבר לגל הטראסה מעל, בעדינות מעביר את משקל הגוף שמאלה, שוב החוצה מהרכס.

אני עמוק במשחק המטוטלת וזה נחמד וכיף והרמוני אבל שלושת השמיניות האחרונות היו בכיוון מטה.

אני מבין שאין מצב שאני מגיע היום לבית הספר. הערכת מצב זריזה. אני כ500 מטר משדה הנחיתה,

עם 200 מטר גובה, 350 מהכביש וחוטי הטלפון. החלטה מתקבלת. אני יוצא לנחיתה.

אני מתרווח לגלישה, מוציא סוכרייה עטופת שקית אוויר, ובעודי מתחיל לספוג את הטעם, אני רואה בית ספר,

100 מטר קדימה, 35 מעלות שמאלה ממני. ברגעים כאלה אתה מצטער שלא הקדשת

יותר תשומת לב לחומר בשעורי גיאומטריה, אבל האינטואיציה אמרה לי שיהיה בסדר,

וסטיתי שמאלה אל עבר בית הספר. ילדים משחקים במגרש המשחקים, לובשים סוודרים ירוקים.

אם רק היו לובשים סוודרים כחולים, הבגידה שלי לא הייתה כל כך נוראית.

אני מסתכל אחורה על בית הספר במעלה הרכס, ושולח להם הבטחה לסוכריות מחר.

הירוקים רואים אותי, ורצים לפינה הקרובה של המגרש בערבוביית נפנופים וקולות.

אני ממתיר עליהם גשם סוכריות, והצהלה מוכפלת. אני צועק להם "נמסטה", מנפנף חזרה,

מעביר משקל גוף ימינה חזרה לכוון שדה הנחיתה, חיוך מרוח לי על הפנים.

אני מניף ביד ימין חרב דמיונית ואומר "אני מכתיר אותך, קרלוס משבט אוסין,

איש הממתקים של ההימלאיה..." ובאותו רגע, חטפתי סינק.

בועה במעוף של כוכב שביט פוגעת בי, ואני יורד עשרות מטרים בשובל האוויר היורד.

לא ברור לי שאני עובר את קווי הטלפון מעל הכביש בזווית הגישה הנוכחית.

אני פונה שמאלה, טס ישירות אליהם, ומחפש שדה קרוב יותר מהשדה המתוכנן.

אני מזהה כזה, ארוך, מקביל לערוץ הנחל היבש ולכוון הרוח.

אני עובר את קווי הטלפון ופונה ימינה לנחיתה.

אני בפיינל ו- 15 שניות לפני שאני נוחת, אני רואה תעלה עמוקה לפני הטראסה.

שנייה נוספת מגלה סלע גרניט יורד לעומק התעלה. שנייה נוספת מגלה לי

שעובי התעלה שני מטרים ועומקה 4 לפחות. סלע הגרניט מגיע עד לתחתית,

זרם מים עדין נשען עליה בדרכו אל ערוץ הנחל. לא יכול להסתכן.

סינק, מורח אותי מול מציאות קשה. אני שובר חזק שמאלה, מבטי על חלוקי הנחל,

והפרוטזה יוצאת לי מהמקום, מוחזקת על קצה הגדם ברצועה אלסטית.

אני לא יכול לנער אותה מעלי, לא יכול להוריד את הידיים מההגאים. אני נוטה ימינה, מתייצב מול הרוח.

אני עומד לנחות על ערוץ הנחל היבש. אם רגל ימין פוגעת בחלוקי הנחל בנחיתה,

אני יכול לשבור את הברך, והלך עלי. זה לא יכול לקרות. אני מתחיל למשוך את הברקסים,

מתכונן לזיקור הכנף וגלגול צנחנים שמאלה. ואז..., (J) שלוש שניות לפני הנחיתה, אני נזכר... יש לי איירבג!

תחושת אושר ממלאת אותי, אני משחרר קצת ברקסים תוך נשימה עמוקה, מקבל מהירות,

מרים רגליים ועושה פלייר ארוך, מזקר את הכנף בגובה 50 סנטימטר,

ומתיישב על הכורסא הנוחה ביותר, המפנקת ביותר שאי פעם הייתה לי, ברגע הכי נכון שאי פעם יכול היה להיות לי.

תודה אריה.

תודה.

נשארתי לשבת דקות ארוכות, מבטי בעננים השטים להימלאיה.

יאן צועק לי ממעלה הגדה. את החיוך הוא לא יכול לראות. אני מעלה שני אגודלים. כשהוא מגיע אליי אני מספר ומעכל, מספר ומעכל.

אנחנו מגיעים לטראסה המתוכננת, מורידים את הציוד, מתיישבים, אני מספר שוב, הפעם כבר צוחק.

סבסטיאן קורא אותנו לסדר. "נדבר על תרמיקות, כניסה עליהם, השארות, התמרכזות, היזרקות ונחישות."

הוא מדבר אנגלית במבטא צרפתי כבד:

“ … you have to understand… Ze termik is not going to be waiting for you.”

"...אתם צריכים להבין!!! התרמיקה לא תחכה לכם. זאת לא ביצית שיושבת לה בחלל, מחכה שתפרו אותה!!! היא בתנועה, נהדפת על ידי הרוח, מתפזרת ומתחברת..." הוא בודק את הערנות שלנו. זה מיותר. אנחנו לא מסוגלים להוריד את העיניים ממנו. הוא נראה כמו נביא זעם. תורתו בחייו וחייו תורתו. "התרמיקה משנה צורה, כל הזמן. הרוח, תרמיקות אחרות שמתנגשות בה..." הוא מסתובב, ידיו ערבוביה אל כל המקורות וכל הדרכים מעלה. "תרמיקות מתנגשות כמו בועות בכוס קוקה קולה", התאמה על "קולה", התאמה על ה"ה","..."והמרכז שלה משתנה, כל הזמן. המרכז כל הזמן רוצה לזרוק אותך החוצה" הוא מסתובב ומסתובב, ידיו הצידה כמו אחוז צנטריפוגה, ונעצר בפתאומיות מולנו.

"זה לא רק עניין של למצוא את המרכז, ולא רק להיאחז בו, זה בעיקר לחזור אליו כאשר אתה נזרק ממנו!!!" הוא קודח בנו מבטו, מחפש את אור ההבנה. "אתה צריך ללחום דרכך חזרה!". הוא קופץ אחורה בתנועה סיבובית, ידיו כנפיים והוא טס בשמי הטראסה לרגליו. הוא רץ, מקפץ, קופץ במעגל, מראה את תנועות הגוף הנדרשות להתמזגות עם היסודות. "כאשר אתם נזרקים מהתרמיקה, תשתמשו במהירות שאתם מקבלים מהירידה העוטפת את העלייה," הוא פוער בנו מבט של רצח בעיניים, " הסינק לא נגדכם, הסינק הוא סינק, תשתמשו במהירות של הסינק בשביל להבקיע את הדרך חזרה! תפתחו טיפה את הסיבוב, ותסתערו פנימה! הטיית גוף מלאה, היגוי משלים וקצת לחץ על הכנף החיצונית ועם הכניסה, שחררו" הוא נוגח אל תוך התרמיקה הדמיונית, גופו בעקבותיו, יד אחת כמעט נוגעת בקרקע, יד שיניה גבוה באוויר. הוא מתאזן קצת ומסתכל על הכנף הגבוהה. "תרגישו את הכנף החיצונית. תקשיבו לה. כשיש נפנוף, הטיפ מספר לכם שהוא נגע באזור הלחץ הנמוך. הוא נגע באוויר היורד שעוטף את האוויר העולה. אם תהיו מהירים, תישארו בפנים." הוא מזיז אצבעותיו ומרגיע אותם במשיכת זרועה פנימה, מבהיר את העניין. הוא נעמד מולנו עם זרועותיו בשיפוע. קומפרי? בין רגע, הוא מוחק את החיוך, ניגש אליי, רוכן מולי, ידיו נשענות על ברכיו, מישר אליי מבט ניאנדרטאלי ויורה:"כן קרלוס, ולמה יצאת?!" שאגת האוויר בתרמיקה מסתננת פנימה בין מילותיו. "חשבתי..." "אתה לא צריך לחשוב! אתה צריך להאמין,...אתה צריך להרגיש! נכנסת? תגביר הטיה, תגביר עוד, עד שתרגיש שאתה בתדר, מקשיב לקול המגנט... "

הוא נשען יותר ויותר ידיו כמו סוס נדנדה. "ומה אתה עושה? אתה נשכב על הרתמה, מסתכל מטה, מקווה שאתה עולה ולא יורד!!!"

סבסטיאן נעמד, מסתכל בי ברחמים ולאחר שאיפת אוויר ארוכה, הוא נושף בי "ככה לא בונים חומה! ככה לא טסים בתרמיקות. אתה יודע למה יצאת? כי איבדת את חוש המיקום שלך בתלת מימד. (אנחנו הולכים על דו...) ברגע שאתה מאבד את חוש המיקום אתה נכנס ל NO FLY ZONE . אתה עלה נידף ברוח. אתה מאבד את השליטה, אתה מאבד את החופש, שהוא הסיבה שבגינה הגעת הנה." הוא מצייר כנף מעליו ואז מוריד ידיו לצדי פניו, כמו מבקש למקד את המסר. "אתה צריך להיות בשליטה על הכנף. אתה צריך לרכב אותה כמו סוס ולהקשיב לה כמו אהובתך."

"אתה צריך לשמור על המיקום שלך מתחת לכנף." הוא קולט את עצמו, מחייך, ועושה תנועת אהבה כלפי מעלה. "לך תקרא על active flying הלילה ונעבוד על זה מחר. תקרא, תבין, תפנים, תתרגל על יבש, כמו שסיפרת לי שהייתם עושים בקורס טייס. תן לאינטואיציה את הכלים שהיא צריכה על מנת שתוכל להיבנות, על מנת שתוכל לשרת אותך, עד שתתמזג איתה, ובטיסה תעסה לה את הגב, בזמן שהיא מובילה אותך לשחקים."

הוא שולף חיוך, ניגש לערימת הציוד וחוזר עם רימתה. "בואו נדבר על צורת הישיבה בטיסה." עם המילה "טיסה", הרתמה נוחתת מולי. הוא מתיישב עמוק בתוכה, מותח רגליים קדימה ודוחף בstirrup. הגב שלו 35 מעלות לאחור. "אתה די שוכב, וזה טוב. זה נותן לך הזדמנות לראות את הקרבינות (תודה שימי) ואת הוויליינס זה נותן לך ראיה מרחבית. אולי כדאי שתעשה wrap עם ידיות ההיגוי, תנסה את זה..." ידיו ב90 מעלות, טיפה נשענות קדימה. "בסיבוב, אתה שומר על צורת הישיבה. היגוי גוף מסתיים כאשר חצי תחת מורם, החצי השני לוקח את משקל הגוף, החזה לצד הסיבוב כל עוד הראש ישר בין הוויליינס. המבט כל הזמן על האופק. כך אתה שומר את תפיסת המרחב." הוא עושה סיבוב לצד השני, הקרוב אליי, עד אשר עיניו בוהקות מולי. "קומפרי מון אמי?" טוני נכנס לתוך הנשימה. "יו נו תינק אין אקרו..." סבסטיאן קוטע אותו. "אני לא יודע על אקרו, אני מדבר על איך טסים תרמיקות עכשיו. יש לכם עוד זמן עד שתגיעו ל90. "אבל אני..." הוא מחייך אליי "אתה לא היית יותר מ60...ועכשיו אני אספר לך למה הכנף לקחה אותך...אם התרמיקה הייתה יותר חלשה, בהטיה שבה היית, היית נזרק החוצה. בסיבוב, ברגע שהגעת להטיה שאתה רוצה, תיישר את הגוף חזרה למרכז הרתמה. לסיבוב יש אינרציה, והוא ישמור הטיה. תמשיך להישען, ההטיה תגבר".

יאן מגיע עם שקית בירות. סבסטיאן מוריד חצי בקבוק בשלושה שלוקים ושואף ארוכות מסיגריה מגולגלת שהגיע לידיו. רוגע אופף אותו. מבטו בוהה אל עבר פסגת הקיר הירוק, אלף חמש מאות מטרים מעלינו. כאשר אתה טס בתרמיקות, אתה לא מסתכל על הכנף, אתה לא מסתכל על הקרקע, מבטך רפוי ואתה מקלט לתדרי התרמיקה, הוואריו רק מאשש את התחושה, שתיים, שלוש שניות אחרי..."

"על תחשוב את זה, תאמין בזה".

מאוחר יותר הוא יאמר שלא צריך להאמין איפה התרמיקה. צריך לדעת איפה היא...

"או קיי, דיברנו מספיק. בוא נלך לאכול נודלס"

בלילה, ב"אוורסט סטייק האוז" עם כל החבר'ה, על קילו פילה בופאלו (לא רע אבל אין כמו פרה), סבסטיאן מספר את הסיפור, נחנק מצחוק ודמעות זולגות לו..." ואז קרלוס מגיע אליי, כולו שטוף זיעה לאחר שטיפס החוצה מערוץ הנחל, מדביק לי נשיקה על הלחי ואומר לי "תודה, עשית אותי לטייס יותר טוב היום"".

Dickie Danda 1

2009-05-22T20:28:00.004+03:00

היום נסענו צפונה בכביש העמק, ובאחת מהשלוחות התחלנו לטפס. דיקידנדה.(Dickie Danda) כפר קטן מעל רכס טראסות. אתר רכס דינאמי. זיכרון עם 250 מטר גובה ושתי תרמיקית קבועות בקצוות.

קילומטר מאחורי דיקידנדה נמתח הקיר הירוק, שלוחה היורדת מהרי ארבעת האלפים, יער גשם באינספור גוונים של ירוק. מדי פעם צץ לו עץ גבוה עם פריחה אדומה.

הקיר צומח מתוך העמק, כאילו דיון שטחים בינם הסתיים ב"עד כאן!" ויד חותכת ירדה מהשמיים, משאירה מאחוריה את ה green wall.

אנחנו מסתכלים על הקיר מהעמדה. אוכף באורך קילומטר מחבר את הרכס של דיקי דנדה עם הקיר הירוק. כבר השם הרעיד משהו בתוכי. עכשיו, עם הגב לעמק, ראשי מוטה מעלה, מבטי עוקב אחר ענני הקומולוס הנצמדים לקצה הקיר. אני קפוא במקום. יד שמאל שלובה, יד ימין נשענת ואגרוף מחזיק את הסנטר במקום. העיניים נותנות את סימן החיים היחיד, משוטטות ימינה ושמאלה בין צמרות העצים בקצה השלוחה, פעמים נבלעים בתוך העננים, פעמים הודפים אותם מעלה. חיוך מתחיל להתפשט, ואני משתחרר מאחיזת הכישוף. טוני הספרדי לצידי. ידיו במותניו, עיניו מושכות את גופו קדימה.

"קה לו פריו..."

סבסטיאן קורה. ידיו שעונות על מוט במבוק ירוק באורך מטר וחצי הנח על כתפיו. יותר מתדריך ממדריך נראה שהולכים לקבל סרמון מישו בכבודו ובעצמו. אנחנו מתיישבים. הוא נשאר עומד.

"אנחנו באתר רכס דינאמי. אנחנו טסים בשילוב של רוח העמק ותרמיקות." הוא מסתכל עלי ומדגיש, "זה לא כמו לטוס רכס עם בריזה מהים". יד שמאל משחררת את הבמבוק וצליל סווושששש מלווה אותו. "דרך השלוחה הזאת עולות טרמיקות, ודרך שם,..." הבמבו ממשיך מעופו אל קצה הרכס מימין, מצביע על סלע הגרניט הנותן שמו לעמדה, "ודרך שם..." הבמבו עבר יד בעודו מסתובב. פניו לעמק, הבמבו ממשיך ישר מידו השמאלית אל עבר בית ספר בהמשך השלוחה.

מאחור הוא נראה כמו סמוראי.

"צריך להיות מוכן ולטוס אקטיבית. תרמיקה כזו יכולה להדביק אותך, לקפל לך כנף ולהכניס אתכם לסינק, שלא תדעו מאיפה זה בא לכם. אתם יודעים לטוס בשיטת סרטן?"

אין מתנדבים.

סבסטיאן מביט בכל אחד מאיתנו, משתכנע ומעקל שאנחנו לא יודעים לא את ולא על שיטת הסרטן. הוא מניח את הבמבו לימינו, יוצר קו רכס, נעמד ישר ומרים זרועותיו עד הן כנף.

"ככה אתם טסים.

בסרטן, טסים כך..."

הוא מרים קצת את רגל ימין, מטה את שמאל שמאלה, וגופו קשת, נוטה שמאלה ומעלה. " weight shift החוצה מהרכס, ותיקון עם ברקס פנימי", הוא אומר תוך כדי סיבוב יד ימין אחורה על צירה, ואני יכול לראות את שפת הזרימה יורדת עם משיכת הברקס.

"קומפרי?" (הבנתם?)

אני מהנהן, תר אחר הנהונם של השאר.

"בואו נבדוק, כן...." אומר בעודו תר אחר קרבן.

טוני מציל את המצב.

"בטיסת סרטן, ...אני לא יושב ישר,.... הגוף בהטיה החוצה,...כמו בסיבוב,...אבל אני לא מסתובב כי,...הרוח, לא...כי אני מבטל את הסיבוב עם הברקס הנגדי,...וכך בעצם אני שולט על כוון הטיסה. יותר ברקס פנימי, מקרב אותי לרכס, פחות ברקס מרחיק אותי.....ובעצם, אני יכול לעשות אותו דבר עם יותר הטיה...."

"טרה ביין, מא, פורקוא?" (טוב מאוד, אבל, למה?)

כולנו מסתכלים על טוני.

סבסטיאן נועץ בו מבטו. "למה שנרצה לטוס בצורה כזאת?"

טוני ממשיך ומסתכל על סבסטיאן.

שניה חולפת והוא מחייך.

" באמת, רציתי לשמוע את דעתו של ידידי המלומד קרלוס בנושא..." הוא מסיים את דבריו עם פניו אלי, במבט של בוא נראה אותך. סבסטיאן זורם, פניו הרכונות אל טוני מסתובבות אליי.

" כן מסייה קרלוס..."

סגרתי את העיניים, הבמבו הפך להיות רכס שחור מצדי השמאלי, ובעודי נוטה טיפה ימינה אמרתי:

"כי כך,.... הכנף בנטייה החוצה מהרכס, ... הכנף רוצה לצאת החוצה מהרכס... במקרה הצורך אתה מאפשר לה..... על ידי שחרור ברקס פנימי, הגברת הטיה, ומשיכת ברקס חיצוני אם צריך עוד."

פתחתי עיניים, מצאתי את של טוני עם גבות מורמות, ובקריצה סגרנו שהבירה הערב עליו.

"או קיי, תדריך"

אנחנו נעמדים. העמק נפרש מתחתנו, כביש חוצה אותו לאורך ערוץ הנחל. בתי ארמלה משני צדדיו, מתדלדלים במעלה השלוחות המטפסות את ההר.

הבמבו משוטט מעל העמק, מתעקב מעל היצרנים. " זה בא משם,......ומגיע אלינו משם משם ומשם" חוזר ומצביע על הטריגרים ברכס.

"אנחנו נוחתים שם." הבמבו מצביע על טראסה גדולה בצד הרחוק של הכביש, בשפת הנחל. "אפשר לנחות גם בערוץ הנחל. שימו לב לעמודים וחוטי הטלפון לאורך הכביש."

הוא מסתובב חזרה אלינו.

"תכנית טיסה: אתם יוצאים, מרכסים, תופסים גובה מעל העמדה, יוצאים החוצה, עולים על תרמיקה, חוזרים איתה, וחוזר חלילה. אם יש לכם 300 מעל העמדה, אתם משיכים איתה, מעל האוכף. שם, " הוא מצביע על שביל נחש המתעקל מעלה, מהשלוחה עד פסגת הקיר הירוק, "אתם חותכים ימינה, אוספים גובה עם התרמיקות העולות במעלה השלוחה הראשונה, מטפסים לכיוון ה1800, ורק אז משלימים את העיקול אל הקיר הירוק. עם עברתם את קרחת היער, הצלחתם. תמשיכו בטיסת רכס עד לקו פרשת המים, ותצאו עם תרמיקות עד בסיס ענן. מעל 2700, אתם שמים את העף שמאלה מהאנטנה בסרנגקוט, וכעבור 30 דקות נוחתים במאיה דווי. היום יש לנו סיכוי, יש תנאים טובים.

יש שאלות? צ'ופ צ'ופ, תפרשו כנפיים"

"כן"

"כן, מה?"

"כן, יש לי שאלה"

סבסטיאן מסתכל על דגלי התפילה המתנפנפים בקירבת הסטופה ומחליט שאפשר להקצות עוד קצת זמן למילים.

"כן קרלוס..."

"בשיטת הסרטן, מה בעניין אבדן העילוי בשל הפגיעה בצורה האווירודינאמית של הכנף?"

יותר משסבסטיאן גדול, הוא ותיק. 120 קילו על מטר תשעים מתעופפים 22 שנים באוויר. הוא באמת שכח את אשר אנו נלמד. הוא מסתכל עלי במבט המנסה לראות אותי דרך גלי חום על אספלט מדברי בצהריי יום. התרמיקה ניתקה, מבטו הפך לחיוך, ואז בצחוק רועם ובכתפיים מתרוממות שלח אותי לבוראי.

מאוחר יותר הוא יאמר לי: "זהו תחום שאתה צריך למצוא לבד. כאשר אתה באיזון אתה מרגיש את זה. אתה תרגיש את התדר, אתה תרגיש שאתה בתדר."

מאוחר עוד יותר, בשיחה עם אדם, אבין שהשיטה טובה למקרה של קריסה אסימטרית. למקרה של סינק כדאי שבנוסף יהיה לי מספיק גובה, עם אני לא רוצה לאכול אורז לא מבושל.

אני מוציא את הרתמה, פותח את פקק שק המים ומתחיל למלא. עם המים זורם חומר ליל אמש.

למדתי על בועות ועל עמודים, על יצרנים וטריגרים, אולבידו ולחות יחסית, על הפרשי טמפרטורה ועל התקררות אדיאבתית, על זרמים אנבתים וקתבתים, על עוצמת תרמיקות ותנועתן עם הרוח, על קונוורסיה ואינוורסיבה, על מפת עוצמת הזרמים בתרמיקה, עד כי המים הגולשים מעבר לפתח מחזירים אותי להווה.

אני סוגר את הפקק על ההבנה שאני עדיין לא יודע איפה למצוא את התרמיקה.

אני ניגש לסבסטיאן ומשתף אותו בתסכול.

"אתה צריך להבין ולשכוח. תן להבנה להיספג בך. אפשר לה זמנה, הרשה לה להתמקם בנוחיות בנימי נשמתך. אל תאיץ וסמוך שהיא לא תרפה."

"כמה זמן אתה בנפאל?" אני שואל אותו, מחפש בשמיים את מקור השראתו. הוא צוחק.

"אתה צריך לדמיין. אתה צריך ליצור תמונה שתוכל להתחבר אליה מפנימיותך. אתה צריך ללמוד לראות בעיני רוחך. אין לך מה לעלות עם ספרי פיזיקה לאוויר. זה משקל עודף. אם אתה מרגיש שאתה חייב, קח איתך את הספר ושים אותו ברתמה. השפעת המשקל העודף שם הרבה יותר קטנה מעודף המשקל של הספרים שאתה סוחב בראש."

סבסטיאן מביט בי ומחייך. "תנסה שיטה..." הוא שם יד על הכתף שלי ומסובב אותי על עבר העמק. "...תנסה לדמיין," הוא אומר לי, "תמלא את כל העמק בדבש. עכשיו קח אותו, כמו קערה, ותהפוך אותו." הדבש הזהוב נוזל דרך העמק בתקרה, דרך השלוחות. במורדות התלולים הוא לא מחזיק, ומטפטף. "איפה שזה מטפטף, שם ישתחררו התרמיקות." אצבעות ידיו פונות מעלה, נפגשות ויוצרות שתי טיפות דבש. "עכשיו תהפוך את הקערה בחזרה. תראה את טיפות הדבש כבועות זהובות." ידיו נפתחות ומחזיקות בעדינות את הבועה שנולדה בדמיוני.

"תראה לי איפה משתחררות התרמיקות." הוא אומר, והבועה במוחי מתנפצת.

"שם, שם ושם" אני מצביע על מעלה תלול, קו רכס וחווה על קצה של צוק."

"ואיפה עוד?"

"שם!" אני מסתובב ומצביע על קו הרכס של הקיר הירוק, אלף מאה מטרים מעלינו.

"אקזקטלי, קרלוס מון אמי, אקזקטאמון... "

הוא מסובב אותי חזרה על עבר העמק.

"בו ניקח את עמק הדבש." הוא מצביע על החווה. 20 טראסות חרושות. אדמה שחורה בגודל מגרש כדורגל על קצה של צוק מאות מטרים גובה.

"איפה הטיפה?"

אני מראה את מסלולה מקצה הצוק השמיימה.

"מאיפה היא באה?"

האצבע שלי יורדת עם הצוק, פוגשת את העמק, והיד נפתחת להכיל את כולו.

"נראה לך טפטוף חזק או חלש?"

אני רואה את כל הדבש זורם במעלה העמק, במורדות תקרת הקערה.

"חזק."

"נכון. אם הרוח חלשה, תקבל תותח בועות. אם הרוח חזקה קצת יותר, תקבל עמוד, אם תתחזק עוד יותר, העמוד יתחיל להישבר. תראה לי איפה העמוד."

אני ממחזיק גפרור דמיוני בין אצבע לאגודל ומעלה ומוריד את היד מעל החווה על קצה הצוק.

"פחות ישר, הקו. יש משבים."

יד של מנצח תזמורת עולה ברכות השמיימה, מביישת את האינסטלאטור שבי.

אתה רואה את העמוד?"

אני משתדל, אבל אני רואה חווה על צוק. אני ממשיך להסתכל. הצוק ממשיך בעקשנותו.

"אתה לא צריך להסתכל עם העיניים, אתה צריך להסתכל עם הלב. זוכר את הנסיך הקטן?...תעצום את העיניים."

ברגע שסגרתי את העיניים, יכולתי לראות.

"אתה רואה?"

"בערך."

"אתה רואה את עמוד הדבש הזהוב מתפתל השמיימה? אנחנו מסתכלים על עילוי טהור. זוהי ליבת התרמיקה."

"כן..."

"תדמיין שהליבה היא מקור אור. אתה רואה את המרכז בוהק זהוב? אתה מסתכל על אנרגיה בוהקת. ככל שאתה מתרחק, הבוהק יורד, עד שאתה רואה הילה סביב."

יותר דבש, יותר אנרגיה, יותר עילוי – עדיף על מודלים מספרי פיזיקה, לא?

מפות טופוגראפיות של תרמיקות... מון דיא

המציאות דומה יותר לדמיון מאשר למה שכתוב בספרים."

אני שומע פעמון עמוק, והשמיים מתמלאים בקולות ילדים בהפסקה. התקרבתי לרכס, ליד שלושה ילדים עם חולצות לבנות וסוודרים כחולים. "נמסטה", חייכתי לעברם. שלושתם חייכו אליי, וקדו קידה קלה, ידיהם בחזם ומבטם אליי. שחררתי את הברקסים, וקדתי חזרה, חיוכם סופג אותי שניה אחת יותר מידי. פרה שחורה נכנסה לי לשדה הראיה, ובמבט קדימה נראה כאילו עוד שתי שניות אני מתיישב עליה. אני משחרר ברקס ימין, מטה גוף עוד קצת, ומאפשר לכנף את נטייתה הטבעית לטוס שמאלה, החוצה מהרכס. אני חוזר לתרמיקה, ותוך שניות אני שוב מעל בית הספר. אני מסתפק הפעם ב hand wave זריז לקולות הילדים הצועקים לי שלום. אני עולה ברכס ומתקרב חזרה לשלושת חביבי. האמצעי, הקטן, אוסף אבן מהאדמה. אני עושה לו "נו נו נו" עם האצבע, והוא מחזיר לי "נמסטה".

מחר אביא סוכריות.

***

A Path that leads to your center

2009-05-21T22:18:00.002+03:00

There is a place

unknown to most,

unmolested, pristine,

where a path begins

that leads to your center.

Where Nature meets human ingenuity

a free flyers paradise was created.

Mountain, man and sky

merge at the top of the world.

We share the sky with

naturals and superstars.

Eagles and vultures show,

the free flyers of the land,

the way to fly heavenly skyes,

the way to walk the earth.

After you have flown the sky

nothing will ever be the same.

You will walk the earth, with your eyes to the sky,

“for there you have been, and to there you will always long to return"

DaVinci’s dream has become a reality.

I know, for I have been there,

where body and mind meet,

where intuition takes the lead

and analysis takes a back seat.

“let go, and they will come one by one…”

Once I stopped thinking, I could start feeling.

Once I saw with my heart,

I could see the invisible to my eyes.

As the self orchestrates the senses,

thoughts became outmoded relics.

Fly the sky with your heart from your roots,
and you're there.

You have arrived at the kingdom of heaven.

when you feel the sky

The speed of thought is good for business.

It is not fast enough for flying.